ברבורה בהתהוות

"עכשיו אני יכול לראות את כל הבטן. יש שם פצע גדול בצד אחד, ומשהו זז בתוכו. אני קם על רגלי, כדי להיטיב לראות. אני מותח את צווארי לפנים, וברגע זה בדיוק הפצע נפער לרווחה, דופן הבטן מתרומם לאחור, ועכברוש ענקי, נוצץ ומרוח בדם, מזנק במורד הר הגוויות. עכברושים אחרים מגיחים בבהלה מתוך ערימת הגופות, מחפשים מסתור באדמה"  (ע"מ 83)

זהו סיפור השרדותו של בנימין, ילד יהודי מלטביה, בימי מלחמת העולם השניה. הוא היה היחיד שניצל ממשפחתו. הוא שרד דברים איומים ונוראים. הוא, בנימין, הוא אחד "הילדים האבודים", אותם ילדים שאינם זוכרים דבר אודות משפחתם, שאין שום שריד שיכול לזהות אותם, ושלאחר השואה אומצו בידי משפחות חמות והעבר שלהם, הלכה למעשה, נמחק.
זהו סיפורו בדיעבד, אחרי שזכרונות מעברו עלו במהלך הטיפול, ולפתע פתאום מגלה בנימין וילקומירסקי, בונה כינרות שוויצרי, את יסודות חייו.
או שלא.

בשנת 1995 פורסם בשוויץ הספר "קרעים: זכרונות ילדות". הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות. כותב הספר, בנימין וילקומירסקי, טען כי הוא ניצול שואה שלאחר השואה אומץ בידי משפחה יהודית. ספרו האוטוביוגרפי, הכולל תיאורים מזעזעים למדי (והאמינו לי- הציטוט למעלה הוא אחד הפשוטים שבהם), נגע ברבים עד כדי כך שהיו לא מעט אנשים שטענו שהם קרוביו האבודים של המחבר.
אבל היו גם אנשים אחרים, שהרימו גבה. הטענה המרכזית של אלו שהביעו ספק במהימנות הספר הייתה שלא יתכן שכל זכרונות הילדות דאז פשוט נמחקו והודחקו. מנגד, טענו תומכיו של וילקומירסקי כי בזכות הטיפול הפסיכולוגי והפסיכואנליטי שעבר, הצליח להעלות זכרונות מודחקים.

בשנת 1998 פרסם עתונאי שוויצרי, דניאל גנצפריד, תחקיר בעיתון "Weltwoche" ובו טען כי לא רק שוילקומרסקי אינו יהודי, אלא שאת תקופת השואה הוא עבר בשוויץ עצמה, ושמו האמיתי הוא ברונו גרוסיאן. האשמותיו של גנצפריד היכו בתדהמה את עולם הספרות, והוצאות הספרים שפרסמו את הספר בארה"ב ובגרמניה נטו בתחילה להגן על וילקומירסקי, עד כדי כך שבשנת 1999 שכרה הוצאת הספרים את שירותיו של הסטוריון שוויצרי כדי שיבדוק אם יש ממש בטענות גנצפריד.
לרוע מזלה של הוצאת הספרים, ההסטוריון סטפן מכלר מצא כי אכן הטענות נכונות, וכי ספורו של וילקומרסקי אינו נכון. עד היום לא ברור מדוע שיקר וילקומרסקי. האם שיקר בכוונה או כתוצאה מהפרעה נפשית. יש לציין שוילקומרסקי אינו מודה כי שיקר, ובנסיונו להוכיח כי "אמת דיברתי" אפילו הגיע להתגורר בישראל לזמן קצר. בגרסאות מאוחרות יותר טען כי הפסיכולוג שטיפל בו (ישראלי לשעבר) הוא ש"הכניס הסיפור לראשו").

לדף הספר בהוצאה.
ולמאמר (באנגלית) שהתפרסם בנושא.

לכן, אם אתם מחפשים אוטוביוגרפיה, זה אינו הספר עבורכם.
אבל הספר מעניין, מאחר והוא מוכיח עד כמה הזכרון הקולקטיבי, שנבנה ע"י ידע הסטורי וסמלים תרבותיים, יכול לקבל חיים משל עצמו.

לסיכום,
(כי יש מספיק ספרי שואה "אמיתיים")

קרעים: זכרונות ילדות 1939-1948/בנימין וילקומירסקי
מאנגלית ומגרמנית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונות, 1996
148 עמ'

(מתנצלת על איכות התמונה. משום מה אין שום תמונה של הספר באינטרנט, גם לא באתר הרשמי של עמותת לוחמי לח"י)

כשהייתי קטנה הדבר שהכי רציתי, הכי בעולם, זה להיות ב"לח"י". או באצ"ל.
רציתי להשתתף במאבק הירואי, רציתי לגרש את הבריטים המרושעים, ואני מודה שלא פחות מהעניין האידיאולוגי עמדה לנגד עיניי הרומנטיזציה של הגיבורה ההרואית, שמוכנה למות למען המדינה (או רעיון המדינה). לזכותי יש לומר שהייתי "מסתפקת" גם בחברות בחסמב"ה.

אבל זה היה לפני שנים רבות, ומדף הספרים העוסק בפעילות הישוב במהלך תקופת המנדט הלך והתמלא.
מטבע הדברים, ובהתאם לקונצנזוס, מרבית הספרים עסקו ב"הגנה". ענייני "לח"י" בשנים האחרונות נוגעים יותר לתנועות הימין, ואיבדו לא מעט ממעט (מעט מדי לטעמי) הקרדיט שהגיע לה, וכעת הגיע הזמן למלא במעט את החלל הריק.

בשנה האחרונה פורסמה סדרה של כתבים תחת השם "ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)". מדובר בחמישה כרכים הפורסים את תולדות הלח"י, החל מהקמת ההגנה, דרך הפילוג לאצ"ל, המאבקים האידיאולוגיים ופרישתם של אברהם (יאיר) שטרן ואוהדיו מהאצ"ל, וכלה בנסיון להקים מפלגה פוליטית לאחר קום מדינת ישראל. כמו כן כולל הספר כרוזים, תמלולים של שידורי הרדיו הפירטי דאז, נאומי עצורי לח"י בפני בתי המשפט האנגלים ועוד.

כותב הספר, נחמיה בן תור, לחם בלח"י ופועל רבות למען שימור זכרון פעילות והרוגי הלח"י.

כחובבת התקופה, קשה לומר שהספר חידש לי הרבה. הוא בהחלט "סיפק" את הסחורה בצבעוניות שלו, ואני מניחה שלאנשים שפחות בקיאים בתקופה הספר יהיה מעניין אף יותר.
מטבע הדברים, ולאור זהות המחבר, הייתי אומרת שמדובר בספר לא אובייקטיבי, אבל בינינו- אני לא ממש בטוחה שיש כתיבה הסטורית אובייקטיבית.

כאמור, מדובר בחמישה כרכים:
כרך א': עד שנת 1943.
כרך ב' 1945-1944.
כרך ג': 1946.
כרך ד': 1948-1947 (מאי).
כרך ה': 1951-1948 (יוני).

לסיכום, לחובבי הז'אנר ולאוהבי ההיסטוריה

(כי אפילו לי צרמה לפעמים הנאמנות העיוורת ללח"י)

ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)/ נחמיה בן תור
הוצאת יאיר, 2010
5 כרכים

עוד בהיותך חלקיק קטן
כבר היית בעל רצונות משלך
ובעיטותיך היוו איתות מרחוק.

ועכשיו
אתה כאן
נפרד
וכל כך חלק ממני
נושם
אוכל
מסתכל בעיניים רציניות על העולם.

אכול, ילד, אכול
מלא את פיך באהבתי אליך. בדאגה. בשמחה. בדמעה.
אני אמא.