ברבורה בהתהוות

אני שונאת צביעות. אני שונאת אלימות כלפי חסרי ישע, ובעיקר כלפי ילדים. אם תשאלו אותי נגד מה אני יותר, התשובה תשתנה. תלוי כמה חדשות שמעתי באותו יום, תלוי מה היה מצב הרוח שלי באותו יום.

היום פתחתי חדשות, וגיליתי את הזוועה היומית. אם זרקה את שני ילדיה מהחלון, וכמובן שהייתה חייבת לקפוץ אחריהם. אישית, אני לא מבינה למה אי אפשר לקפוץ לפני שזורקים את הילדים, ובזה לסיים באמת את כל הבעיות, אבל יכול להיות שלא באמת נועדתי להיות רוצחת/מתעללת. לכו תדעו.
מה שמעצבן אותי באמת, זו הצביעות. כבר כתבתי פעם על כל עניין האמהות הרוצחות, או יותר נכון איך נשים יכולות לצאת בכלום, ממש בכלום, מרצח. אבל זה לא כל מה שמעצבן אותי.

מעצבנים אותי הטוקבקיסטים האדיוטים, שאם היה מדובר באבא שזרק את ילדיו היו מסכימים ברוב דעות על כך שצריך להרוג/לסרס/לנעול אותו בתא ולזרוק את המפתח. אבל כשמדובר באשה, זה אחרת. זה אחרת כי ברור שמשהו היה ממש, אבל ממש, לא בסדר אם המסכנה הזו הגיעה למצב שבו נאלצה לזרוק את הילדים. שימו לב, היא לא בחרה לעשות את זה, היא נאלצה לעשות את זה. מי אשם במצב? או, זה תלוי: יכול להיות שזה ביבי, שבגלל התוכניות הכלכליות שלו אמהות חד הוריות לא מצליחות לשרוד את היומיום. יכול להיות שזה האבא, שבטוח התעלל בה כל כך, כי ברור שאשה שבעלה מרביץ לה לא יכולה לעשות כלום מלבד לזרוק את ילדיה מהחלון, ואל תבלבלו אותי עם העובדות ותאמרו לי שהבעל בכלל לא גר איתה, ולא חי בארץ. זה לא ממש משנה.

מעצבנות אותי העובדות הסוציאליות שאומרות שלמרות שהאם הייתה שיכורה, היא נראתה אוהבת. מעצבן אותי שבסופו של יום אני נאלצת יותר ויותר להאמין לגברים שמדברים על זה שהרווחה מוטה בעד האישה בכל מצב. אני לא יכולה להבין אחרת איך אישה שמסתובבת ברחובות/בגן ציבורי כשהיא שיכורה, שמתברר שהייתה מאושפזת בעבר ונעצרה בגלל שכרות, עדיין מחזיקה בילדים בטענה הטפשית שברור שהיא אוהבת אותם, כי היא ביקשה עזרה לילדים.

מעצבנים אותי השכנים של האם, שלא פעם ולא פעמיים היו עדים לשכרות שלה, או לעובדה שעל הילדים נאסרה הכניסה לביתם, ולא עשו דבר. יש גבול לכמות בנות היענה שיכולות להתנקז למקום אחד, לא?

מעצבנות אותי כל הלוחמות הפמיניסטיות, שכל פעם שמדובר באם שעושה דברים נוראיים לילדים נעלמות ונאלמות. למה אין אף אשה שמוכנה להצהיר שלא מדובר בכלל בסוגיה מגדרית? שאם שמנסה לרצוח אינה שונה מגבר שמנסה לרצוח, ובשני המקרים אין שום נימוק מקל?
הייתי שמחה אם פעם אחת הן היו יוצאות גם כנגד נשים פוגעות ולא כנגד גברים פוגעים.

אבל אם נשנה רגע נושא, חוץ מצביעות ואלימות כלפי חסרי ישע יש עוד משהו שמעצבן אותי. טיפשות. וטפילות.
טפילות פירושה יצור שחי בתוך או על יצור אחר, שמשיג ממנו מזון או חומר אחר החיוני לקיומו התקין ולהתרבותו.

מעשה באחת, נקרא לה גב' בריזל. גב' בריזל הייתה חולה במשך שבע שנים ארוכות. היה ברור שחייה ינצלו אך ורק בזכות השתלת ריאות. למזלה הטוב, אכן הושתלה בה ריאה חדשה.
תאמרו, עשו דבר טוב. הצילו חיים. אז הכל נכון, אבל….
מתברר שגב' בריזל אינה מוכנה לשקול בכלל לחתום על כרטיס אד"י, יתרה מזאת- לא היא ואף לא אחד מבני משפחתה. מדוע, תשאלו, והרי היא קיבלה תרומת איברים.
אההה!!!!! התשובה היא פשוטה כל כך. הרבנים לא מרשים. מתברר שתרומת איברים היא מותרת רק אם מדובר בתרומת איברים של גוי. עד כאן יש את עניין הטפילות, היכן הצביעות תשאלו?
ובכן, הריאה שהושתלה בגב' בריזל הייתה ריאה יהודית כשרה למהדרין. תשאלו שוב: מדוע זה היה מותר? התשובה היא שוב ברורה לגמרי. כי הגב' בריזל הייתה בסכנת חיים. והרי ידוע שכל אדם משועמם יכול להיכנס לבית חולים ולדרוש איבר חדש. לא מדובר כאן, חלילה וחס, בסכנת חיים.

כבר אמרתי שצביעות וטיפשות מעצבנות אותי?

יש לא מעט ספרים הדנים בשאלה האם צריך, האם אפשר, לאהוב את ילדך בכל מצב?

שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה פלצנית ומהודרת. שני הגברים הם אחים.
הבכור הוא פוליטיקאי נוצץ ומבטיח, הצעיר מורה בתיכון שנאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת בשל בעיות בריאות.
הם נפגשים כדי לדבר על המעשה הנורא שעשו ילדיהם.

העובדה שהספר אירופאי בלטה מלכתחילה, ולמרות שאני נוטה לא לקרוא ספרות אירופאית (שהיא איטית פעמים רבות), הפעם הדבר עשה לספר רק טוב.
ראשית, האווירה הטעונה והדיסוננס בין הגשת האוכל המפואר אך המועט (בו הצלחות בעיקר מוגשות ריקות- עם מעט מאוד מזון עליהם) למתח ולעננה השחורה מעל הזוגות מאפשרת לאיטיות העלילה למתוח את לב הקורא.
שנית, איכשהו מתאים לי לדמיין את השיחות המתנהלות מסביב לשולחן בגרמנית (והולנדית מספיק קרובה בצליל לגרמנית). משהו בעצימת העיניים ובקבלת הרוע כנתון מקובל. אבל אולי אני משוחדת בהקשר הזה.

אז מה אתם הייתם עושים?
מה הייתם עושים אם הייתם מגלים יום אחד שהילד המקסים והרגיש שלכם, הוא לא ממש מלאך. יותר שטן. מה הייתם עושים?
הייתם מנסים להתמודד לבד? מטפלים בו? פונים לרשויות?

אומרים שהדור של היום מפונק יותר, אלים יותר, חסר גבולות יותר.
אומרים שההורים של היום כבר לא מציבים גבולות, אלא עסוקים יותר בפינוק ובשמירה על הילדים.
מהבחינה הזו, הספר הזה הוא בבואה מצמררת למדי לא רק לאלימות הנוער, אלא גם לאותם הורים שמגנים על הילדים שלהם, כי "הם ילדים טובים" ו"הם לא התכוונו", אז "למה להרוס להם את החיים?".

מצד שני, האם הורים לא אמורים להגן תמיד על ילדיהם, ולא משנה מה? האם אין להם מחויבות ביולוגית ומוסרית?
מהבחינה הזו, הספר ממחיש מהי אהבת הורים, אהבה שלחלוטין אינה תלויה בדבר.

אבל זו גם אבן הנגף של הספר הזה. למרות שפה ושם יש בחירות מפתיעות (סלחו לי שאיני מרחיבה, הדבר עלול להיות ספויילר), אין כאן יותר מדי דילמות רגשיות ו/או מוסריות. אמו של קווין לפחות התייסרה ביסורי מצפון, הגם שהמשיכה לבקר אותו. גם כאן, כמו ב"חייבים לדבר על קווין", עולה השאלה האם היה מרכיב נפשי ברוע, אבל בעוד שהרוע ב"קווין" אינו בר סליחה, הרי שכאן מעניק הסופר דרך מילוט תוך שהוא רומז ש"אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה", ומסיר האחריות כליל מהמרכיב החברתי/תרבותי למעין גורל הנובע מתורשה.

הרמן קוך הוא איש טלוויזיה, עתונאי וסופר הולנדי.

לסיכום,
(לקרוא- כי אלו בדיוק השאלות שלעולם איננו שואלים את עצמנו, אבל לא לפטור את הדברים באמתלה נפשית/גנטית)

ארוחת הערב/ הרמן קוך
Het Diner/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטין
הוצאת כתר, 2010
262 ע"מ

לפני כמה חודשים רעשה הארץ מפרשת עמנואל. אני לכשעצמי לעולם לא הבנתי (לא, זה שקר, אני בהחלט יכולה להבין, ועדיין….) מדוע אדם ירצה בצורה נואשת כל כך להיות במקום בו בזים לו.
וכאילו כדי לענות על תמיהתי זו, הגיע אלי הספר "ידיד נפש".

אני חייבת להודות שזה לא מסוג הספרים שחיפשתי לקרוא. סביר להניח שאם הייתי עוברת לידו בחנות הספרים לא הייתי טורחת להסתכל בו ולו לרגע, כי הוא "מגזרי". מצד שני, זהו היתרון בקבלת ספרים ללא תכנון. נחשפים לדברים שונים ומשונים.

זהו ספורו של ציון טהרני, נער בן 17 שנכנס לישיבה גבוהה בירושלים במסגרת "מכסת הספרדים" שבה מאפשרים לחמישה ספרדים ללמוד בישיבה הגבוהה האשכנזית.
גילויי האפליה והגזענות בהם הוא נתקל זעזעו אותי, אבל יותר מכך זעזעה אותי יכולת ההזדהות של ציון עם ההשפלה, ועם הטיעון לפיו ספרדים הם פחות דתיים מאשכנזים, או כדבריו אביו "רק מהאשכנזים תוכל ללמוד להצליח ולהיות רב גדול" (עמ' 54).
ההשוואה שלי אולי פופוליסטית, אבל דומה הדבר בעיני לאשה מוכה שמדי יום רודים בה עוד ועוד, ו"מסבירים" לה עד כמה היא אינה שווה דבר, ובסופו של דבר- היא הראשונה שמשפילה ראשה ומודה שהכל מגיע לה.
יתרה מזאת, ככל שעובר הזמן ציון עצמו, שמודע היטב להלכי הרוח הגזעניים משפיל ראשו ומחכה ש'הרוח תעבור'. גם הוא שותק ומתקרנף כאשר פוגעים שוב ושוב בחברו לחברותא, שאיתרע מזלו והוא כהה עור.

הספר צובע בצורה מאוד חד צדדית את התנהלות האשכנזים בחברה החרדית. וזוהי גם נקודת החולשה של הספר- פוליטיקה וסכסוכים פנימיים, לא כל שכן גילויי גזענות לשונה קיימים בכל חברה ובכל מקום. עצם הכנסת כל הדברים השליליים גרמה לי תחושת אי נוחות שמא מדובר בכתב פלסתר נגד העולם החרדי (והאמינו לי, אני האחרונה שתגונן עליהם). מצד שני, ישנה גם ביקורת (הגם שמעודנת ומבינה הרבה יותר מדי לטעמי) על שתיקת והתקרנפות החרדים המזרחים.

כותב הספר, עו"ד ארי איתן, עוסק בעבודתו באפיית המזרחים במוסדות החינוך החרדים.
גרסה מוקדמת של הספר זכתה בפרס הראשון בתחרות על שם הרי הירשון לשנת 2010.

לסיכום, העולם החרדי בכלל, ועולם הישיבות בפרט מעולם לא נראה שחור יותר.
(כי אהבתי את השפה, את הכריכה המינימליסטית, התעניינתי בעולם הזר לי, אבל התעצבנתי על הפסיביות והחד צדדיות).

לדף הספר בהוצאה.

ידיד נפש/ ארי איתן
הוצאת בבל, 2010
311 ע"מ

יום הכיפורים שלי לא קשור בכלל לדת.
יום הכיפורים שלי קשור לשיר אחד, לפיוט אחד, שבכלל שייך לתפילות ראש השנה: "ונתנה תוקף".
אבל הפיוט הזה, כל פעם שאני שומעת אותו, גורם לדמעות לעלות, ולרצון שלי להיות אדם טוב יותר, וזה לא רע, נכון?

יום הכיפורים שלי קשור לדליה בן פורת ז"ל, שלקראת כל יום זכרון הקרינה בבית הספר את הסרט "והחיטה צומחת שוב", על ספורו של קיבוץ בית השיטה, ששכל במלחמת יום הכיפורים 11 מבניו, ושיתפה ברמה זו אחרת של אינטימיות, בחוויות שלה מהמלחמה ההיא.

שוב לזכרך, ולזכר ההרוגים כולם.

אז אחרי ארבע שנים ארוכות הרשיעו את זדורוב. מי (לא) היה מאמין שהוא יורשע..

אני חייבת להודות שמעולם לא האמנתי שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה.
אי האמון שלי נובע, אני מודה, בראש ובראשונה מחוסר האמון שלי ברצונה של המשטרה לעבוד קשה ובהמשך ישיר מחוסר היכולת (או שמא נאמר הרצון) לעמוד מול המשטרה. אפשר לראות את זה בעשרות צווי איסור הפרסום שהמשטרה מוציאה חדשות לבקרים על כל שיהוק שפושע סוג ג' פולט, ואפשר לראות את זה בצורה חמורה יותר בידיעה שפורסמה לפני מספר שנים, לפיה 97% מהנאשמים מורשעים בדין. יש הטוענים שכיום מדובר ב99%. אני לא ממש אתפלא אם זהו אכן הנתון האמיתי.

ואחרי שאני מדברת בהכללה, לא אכפת לכם שנרד קצת לפרטים, נכון?

אני מודה, אל תתפסו אותי במילה, אבל התעצבנתי מההרשעה. כל כך התעצבנתי, שישבתי וקראתי את כל הכרעת הדין (וזה לא סתם, מדובר ב476! עמודים).
ואחרי שקראתי את כל הכרעת הדין, התעצבנתי לא פחות.
תרשו לי לשתף אתכם בסיבות לכך:

• נניח שהשופטים האמינו בכל ליבם שזדורוב הוא אכן הרוצח. נניח. נראה לי קצת לא הגיוני שאף טענה, ולו אחת, קטנה ככל שתהיה, שהסניגורים טענו, לא התקבלה.
  אנסח מחדש: במשפט שנמשך כמעט ארבע שנים לא מצאו השופטים ולו טעות אחת, ולו פגם אחת בעבודת המשטרה ו/או הפרקליטות.
  
• שערות בזירת הרצח: בזירת הרצח נמצאו שערות רבות. אף שערה לא תאמה את הDNA של הנאשם. יתרה מזה, בשלב מסויים הוחלט לא לבדוק את הDNA של כל השיערות (הגם שלא את כולן ניתן היה לדגום) מאחר שזדורוב עבד בבית הספר ולכן המצאות שיערות שלו לא בהכרח אומרת שהיה במקום הרצח. בידה של תאיר ראדה נמצאו שערות חומות ארוכות. חלק מהשערות נמצאו כשייכות לתאיר, אחרות לאדם אחר. מיהו האדם האחר? זה לא באמת משנה. זה לא זדורוב, אבל הרי הוא הודה במעשה, למה להמשיך לבדוק?
  מתוך 12 שערות שנמצאו בכף ידה של ראדה, 3 שערות לא נמצאו כשלה. הDNA לא תאם לא לראדה ולא לזדורוב. ומה אמרו על כך השופטים? דבר ראשון, יתכן שהטכנאית טעתה. אבל גם אם לא… " גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי שלוש השערות אינן שייכות למנוחה, אין בכך עדיין כדי להוות ממצא ראייתי […] אין בכך להעיד כי הרצח בוצע ע"י פלוני, אלמוני או הנאשם […] האפשרות כי שערות אנשים אחרים שאינם מעורבים תימצאנה על הגופה או במקומות שונים בזירה, הגיונית ושכיחה" (עמ' 270).
  אנסח מחדש: בכף ידה של הנרצחת נמצאו שערות. חלקן היו שלה. חלקן לא. הן גם לא שייכות לנאשם. למי הן שייכות? זה לא רלוונטי.
  
• הפסקות בהקלטה הקולית/טעויות בשעת הקלטה בוידאו: במהלך ההקלטות ישנן הפסקות בסאונד. הפסקות בסאונד יכולות לנבוע, נגיד, מעריכה מגמתית, או מעצירת ההקלטה באמצע. הסאונד והתמונה לא תואמים, כלומר קודם היה סאונד, ורק אחר נוסף הצילום. טענת הפרקליטות, כפי שהתקבלה על ידי השופטים במלואה, הייתה שהשיבושים בהקלטה נובעים מההקלטה שהועברה למומחה שמונה על ידי הסניגוריה, ולא קיימת בהקלטה המקורית.
  לגבי פערים שמופיעים בין התארוך של החקירות לבין הזמן המוטבע בחלקו העליון של מסך התמונה (שצולם בוידאו כאמור) טענה הפרקליטות כי כאשר סוללה מתרוקנת, השעון של מצלמת הוידאו אינו מתכייל, ולכן הזמן אינו נכון.
  אנסח מחדש: בהקלטות החקירות ישנן הפסקות, המגיעות ל25% מזמן ההקלטה. השעון של החקירות שצולמו בוידאו אינו מדוייק. אי אפשר לדעת מתי החקירה נעשה, אי אפשר לדעת מה אירע בחקירה בזמן ההפסקה בהקלטה. בית המשפט החליט כי התקלות נובעות משכפול הקלטת לצרכי ההגנה, מחוסר סוללות במצלמה, ובכל מקרה אין כאן כוונת זדון, אבל אולי כדאי שהמשטרה תשקול לשכלל את צורת הקלטת החקירות (עמ' 81).
  
• בדיקה בעירום שנעשתה לנאשם: במהלך אחת החקירות התבקש זדורוב להסיר את כל בגדיו על מנת לעבור בדיקה גופנית (כדי לראות אם יש סימני מאבק על גופו). אין כל תיעוד של הבדיקה הזו. לימים יטען זדורוב כי הרגיש מושפל, וכי בוצעה בו בדיקה חודרנית (טענה ממנה יחזור בסופו של דבר). המשטרה טענה כי הבדיקה לא צולמה מטעמי 'צנעת הפרט'.
  אנסח מחדש: הנאשם נבדק בעירום. איש לא מתווכח על כך. הוא היה באותו זמן ללא עורך דינו, ללא שום תיעוד של הבדיקה. לא נמצאה על גופו כל עדות למאבק. ומה אומר על כך בית המשפט? הם מקבלים את עמדתם של החוקרים, כי ברור ש"בדיקה זו לא השפילה אותו ומכל מקום בוודאי שלא הותירה בו זיכרון מר" (עמ' 195). ומה לגבי חוסר התיעוד? "ראוי היה לתעד".
  
• בזירת הרצח לא נמצאה ולו טביעת אצבע אחת של זדורוב. אין טיפת DNA שלו. נאדה. האיש עשה רצח כמעט מושלם. כמעט. האמנם?
  אנסח מחדש: על מכנסיה ספוגי הדם של תאיר ראדה נמצאו עקבות נעל. אחד הקירות בשירותים הוכתם בדמה. על נעליו של זדורוב, שהפרקליטות טענה (ובית המשפט קיבל את טענתה) כי סביר להניח שמדובר בנעליו של זדורוב לא נמצאה טיפת דם, למרות שהשוטרים טענו בפני זדורוב שנמצאו על בגדיו כתמי דם של תאיר.
  
• תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לגבי מהימנותו של המדובב "ארתור" שזדורוב הודה באוזניו ברצח, חשף כי ישנם אסירים המעידים כי ארתור סחט הטבות הנאה מהמשטרה, תוך איום מפורש שהוא "יפוצץ את פרשת זדורוב" (עמ' 96). המשטרה טענה כי לא מדובר בטובות הנאה, אלא נהוג שכאשר מדובב יוצא להעיד מאפשרים לו לקנות דברים (עמ' 105). ומה אומר על כך בית המשפט? אי אפשר לסמוך על מהימנותו של העתונאי מאחר והוא לא התייחס לכך שיכול להיות שאלו שהעידו בפניו היו בעלי אינטרסים זרים (עמ' 103).
  אנסח מחדש: טוענים השופטים כי לא יתכן שתחקיר יבוצע (בין השאר) באמצעות ראיונות עם אנשים בעלי אינטרסים (אני תוהה- האם יש אנשים ללא אינטרסים בכתבות תחקיר?), וברור שישנה קבלה מוחלטת של טענת המשטרה כי ארתור אינו מקבל טובות הנאה.

• ציור במחלוקת: כשבועיים לפני הרצח נטען כי תלמידת התיכון ציירה דמות של אשה מדממת בשירותים. במהלך החקירה נחקרה הנערה וטענה כי לא מדובר בשירותים, אלא בדמות אישה מדממת בפינת החדר. הציור המקורי מעולם לא נמצא. הנערה ציירה סקיצה של הציור במשטרה, ובסקיצה אכן מדובר בפינת החדר. ומה אמרו על כך השופטים? הנערה הביאה לבית המשפט דוגמאות אחרות של ציורים, ולא נראה בהם כל רמז לאלימות (עמ' 411).
  אנסח מחדש: איני יודעת אם הנערה קשורה לרצח או לא. צירוף המקרים הוא מעט מטריד, אבל אינו מחייב בהכרח. אבל אפילו זה לא עורר ולו ספק קל שבקלים.
  
• ושיא השיאים, ותסלחו לי- אבל זו שאלה שמופנית בעיקר לנשים: בנות יקרות, כשאתן נכנסות לשירותים ציבוריים, נניח שיש בהם 4 תאים- לאיזה תא תיכנסו? אני יודעת שזו שאלה קטנונית, אבל אני לעולם לא אכנס לתאים הקיצוניים- לא לראשון ולא לאחרון. מסקר קטן שעשיתי, כל מי ששאלתי ענתה את אותה התשובה.
  ולמה אני שואלת? כי באחת החקירות (אחרי שחזר בו מהודאתו) אמר זדורוב "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או ברביעי" (עמ' 311).  את הטענה הזו דוחים השופטים בטיעון שאין שום הגיון בטענה הזו.
  אנסח מחדש: אני לא מכירה אף אחת שנכנסת לתא הראשון או האחרון בשירותים. אין כאן הגיון. אין לי הסבר לוגי. זה פשוט לא קורה. למה? ככה.

לסיכום, וסליחה על החפירה הארוכה, איך יכול להיות שאין ולו בדל אחד של ספק? אין שופט אחד מתוך השלושה שאינו מהסס בכלל? שלא אומר "רגע…". אחד????
ואולי, אולי פשוט זה היה בלתי אפשרי אחרי כל מחול השדים הזה לא להרשיע את זדורוב. איך אפשר? איך תראה המשטרה, שיצאה לה בחגיגיות למסיבת עתונאים והודיעה שפענחה את הרצח (ולו כדי להסתיר את המבוכה על בריחתו של בני סלע)? איך תראה מערכת המשפט, שכלאה את האיש לארבע שנים?

ולמי שרוצה, הנה קישור להכרעת הדין המלאה (קובץ וורד, 3.5 מ"ב), אותה ניתן למצוא באתר בתי המשפט.

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ

שלום שלום,
יש לי רשימת תירוצים ארוכה, שכוללת את העובדה שהחום הגדול שהיה פה גם למח שלי להפוך לשלולית, שהמצב היה כל כך חמור עד שלא קראתי כלום כמעט חודש(!!), אבל עזבו אתכם מתירוצים, אני סתם שמחה לחזור ולכתוב פה 😆 .

למרות שאני לא ממש מתלהבת ביום-יום מעיתון "הארץ", יש יום אחד בשבוע שאני חייבת לקרוא אותו, ולא בגרסת האונליין שלו.
ימי רביעי הם ימים של אושר צרוף אצלי, כשאני שמה את ידי על מוסף "הספרים" של הארץ, בין אם מדובר בביקורות, או בחידות ספרותיות (שהרשו לי להשוויץ שהצלחתי לפתור ואף לזכות בפרס 8-).

ביום רביעי האחרון התפרסם גליון מיוחד של "ספרים"- "הכינו את הסימניות", ובו רשימת ספרי השנה הבאה, דהיינו הספרים שיתפרסמו בשנה הבאה עלינו לטובה.

לי כבר יש רשימה, ולכם?

* ממלכת אי הרצון/ איה קניוק- כי ספרים על פסיכיאטרים אני תמיד אבדוק.
* הרחק מהיעדרו/ שז- סופרת שאני מאוד אוהבת.
* מי אוהב אותך יותר ממני/ תמי ארד – שאני מודה שלא קראתי את ספרה הראשון, שנראה לי בנאלי למדי, אבל הספר הזה מסקרן אותי מעט יותר…
* צילה/ יהודית קציר- כי התקופה מעניינת אותי, וקציר שבתה את לבי בספר "הנה אני מתחילה".
* בשם אחותי/ תהל רן- אשה מרשימה שפגשתי פעם אחת בחיי וספורה נגע ללבי.
* ספרה החדש של יעל הדיה, שעוד אין לו שם, גם כי אני אוהבת את הדיה, וגם כי שוב עוסקים במטפלים ומטופלים.
* המלכה הלבנה/פליפה גרגורי- כי זה ספר של גרגורי, צריך להוסיף?
* הדחליל/ מייקל קונלי- כי גם אם קונלי יפרסם מתכונים, אני אקנה אותם.
* צעדיו של מת/פיטר ג'יימס- כי אני מתחילה להכיר את הסופר הזה, ולחבב אותו למדי.
* כלא נשים: החצר האחורית של החברה בישראל/חן גילה ועינת תומר- כי הנושא מעניין אותי.
* נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע/ אורית קמיר- כי עשיתי בנושא סמינריון פעם, ולפעמים אני אפילו מסכימה עם קמיר.
* הגיבור האבוד/ ריק ריירדן- כי התמכרתי לפרסי ג'קסון. אני מודה.