ברבורה בהתהוות

בשנות השמונים הייתה היסטריה בארה"ב.
זה התחיל משמועות (ומעט מאוד מקרים אמיתיים) על התעללות מינית וגופנית בילדים במסגרת כתות שונות ומשונות, ונמשך בטענות שונות על התעללות מינית בגני ילדים.
שיאה של ההסטריה הייתה סביב הגן של משפחת מק'מרטין.
משפחת מק'מרטין הואשמה בשנת 1983 בהתעללות מינית ופולחנית בילדים במסגרת גן החובה שניהלו. הם הואשמו בהתעללות מינית ב-48 ילדים, המשפט הפך לאחד המשפטים היקרים ביותר בהסטוריה של ארה"ב. הוא נמשך שש שנים, עלה 15 מליון דולר, ובסופו של ההאשמות בוטלו.
שנים מאוחר יותר התראיינו חלק מהילדים, וספרו שדבר לא קרה להם. חלק מההאשמות היו לא מבוססות (בין השאר דובר על התעללות במנהרות שהיו מתחת לגן, מנהרות שככל הנראה היו מחילות ארנב…). היום אין ספק שהמשפחה נפלה קורבן להיסטריה שהייתה קיימת, אבל בשנות השמונים הכל היה נראה אחרת.

הספר "סודות שאסור להסתיר" נכתב בעיצומה של ההיסטריה, בשנת 1987.
מעשה באדריאן, נערה שיש לה הכל- משפחה אוהבת, חבר אוהב, היא נראית טוב. אז מה הבעיה? היא לא נותנת לאף בחור להתקרב אליה. היא מפחדת, אבל לא יודעת ממה.
כשבקי, אחותה הקטנה, מתחילה להתנהג מוזר, מתחילה להזכר אדריאן בדברים מוזרים, שקשורים לגן הילדים שלה…

זה ספר לא רע בכלל, שמדבר על נושא חשוב ביותר. לא רק ההתעללות, אלא על זכרון התעללות שעולה שנים מאוחר יותר. האם ההורים יהיו קשובים לאדריאן? האם יאמינו? ואיך אפשר להאמין בכלל להאמין לדבר כזה, ומה זה אומר על ההורים עצמם, שלא ראו?

יש בספר גם כמה אמירות נכונות על החינוך לילדים, דוגמת "למה ילדים אמורים להיות נחמדים למבוגרים, לא משנה מה! מה עם רגשותיהם של הילדים? " (עמ' 53).
אין ספק שהספר מיושן. אני מניחה שנערה שתגיע היום עם סמפטומים דומים תחשף מהר מאוד לשאלות לגבי התעללות מינית. בכל מקרה, כספר שנכתב ב1987, הוא לא רע בכלל.

על משפחת מק'מרטין אפשר לקרוא כאן.

לסיכום,
(כי היום הוא כבר מיושן, אבל המסר שלו חשוב ביותר: להתייחס למה שהילדים אומרים, ולסמוך על הרגשות שלך)

סודות שאסור להסתיר/גלוריה ד. מיקלוביץ
Secrets not meant to be kept
מאנגלית: גלית הס
הוצאת זמורה ביתן, 1995
128 ע"מ

בימים בהם אנו חוזרים ומדברים על משפחות שכולות, ובעיקר מתחלחלים כל פעם מחדש מהמחשבה על משפחה בה השכול מכה פעם אחר פעם, אני נזכרת בדיאמנטה ובאליהו.

דיאמנטה הייתה ירושלמית, בכל לבה ומאודה. היא נולדה בירושלים בשנת 1895.
אני מניחה שכמו ירושלמים רבים אחרים בתקופה ההיא, חייה לא היו פשוטים, אבל לא הייתה אז אופציה אחרת.
היא התחתנה עם שלמה.
מי יודע מה היה אז ביניהם, זו הייתה תקופה שונה לחלוטין. כל מה שאני יודעת זה שנולדו להם שישה ילדים.
הם היו משפחת עמלים, כך קראו אז למשפחות שעבדו קשה, וניסו לתת את כל מה שיכלו לילדים שלהם.
אליהו היה אחד הילדים האלה.

הוא נולד בשנת 1924, וגר בירושלים כל חייו.
אני מניחה שבית הוריו היה מלא בילדים כל העת (בכל זאת, היו לו חמישה אחים ואחיות…). הם גרו אז ברחוב החבשים בעיר,
היום רחוב אתיופיה. מרכז העיר.
בימים הוא עבד כשוליה לסנדלר. בערבים הוא למד. ככה היו אז הילדים ההם, מהמשפחות העמלות.
בין לבין הוא קרא המון ספרים. והוא אהב גם משחק. הוא חלם להיות שחקן, ואפילו למד בבית ספר למשחק שהיה אז בירושלים.

כמו צעירים רבים, כמו ירושלמים רבים, מיהר אליהו להתגייס ולהלחם למען ירושלים ברגע שפרצה מלחמת השחרור.
אני יכולה רק לדמיין מה חשבה לה דיאמנטה. בנה לוחם אי שם, והימים אינם כימינו. איש לא ידע מה קורה. איש לא ידע האם חיים או מתים הבנים (והבנות) שיצאו לקרב.
בדיעבד מתברר שגם בימים בהם נלחם, לא זנח אליהו את חלומו להיות שחקן ועסק בהקמת להקה צבאית.

אליהו יצא יחד עם 38 לוחמים כתגבורת לגוש עציון בלילה שבין ה15 ל16 בינואר 1948. הם יצאו לדרכם מהרטוב עמוסים בנשק ובציוד, אבל לא הצליחו להגיע לגוש באותו לילה. אחד הלוחמים קיבל התקף אסטמה ונאלץ לחזור על עקבותיו יחד עם שני לוחמים שליוו אותו.
כך המשיכה המחלקה, מחלקת הל"ה, לעבר גוש עציון. עם שחר התגלתה המחלקה על ידי כפריים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף, שהזעיקו את ערביי הסביבה למקום ואלה כיתרו את המחלקה. הלוחמים התארגנו על אחת הגבעות ("גבעת הקרב" כיום) ולחמו בהמוני הערבים עד שנפלו כולם בקרב.
אז עוד לא דפקה משלחת קצינים בדלת. על הרוגים שמעו מפה לאוזן, לפעמים הבינו כשהמכתבים לא הגיעו יותר. שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר, אחד הנופלים, סיפר כי קרא על נפילת בנו בעיתון. איש לא הגיע אליו.
אליהו נקבר בקבר אחים בכפר עציון. רק כעבור שנה וחצי לערך, ב17 לנובמבר 1949, הועברו שרידיו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
אליהו היה בן 24 במותו.

אומרים שהתקופה אז הייתה שונה. שההקרבה הייתה מובנת מאליה. אני לא יודעת איך דיאמנטה הגיבה כששמעה על נפילת בנה.
אני לא יודעת האם חייה התמלאו בעצב אינסופי, או בדאגה לשלום שאר ילדיה, שעדיין חיו בירושלים המופצצת. אני לא יודעת האם דוגמת אמהות אחרות, ביקשה נפשה למות, או בדומה לאמהות אחרות ליקקה את פצעיה והמשיכה הלאה, למען החיים.
במאי 1948, ב29 במאי 1948 נפל פגז ליד ביתה.
דיאמנטה נפצעה קשה. נכדתה, אמו של הנסיך, זוכרת את רסיסי הזכוכית שעפו עליה כשהייתה במיטת התינוק שלה.
היא הייתה זקוקה לעירוי דם, אבל התקופה הייתה תקופה של מלחמה, ושל מחסור באמצעים רפואיים. רק חיילים קיבלו עירויי דם.

דיאמנטה נפטרה למחרת. ב30 במאי 1948. בת 53 הייתה במותה.

נזכור ולא נשכח.
נזכור את דיאמנטה מזרחי (הוד)
נזכור את אליהו מזרחי (הוד)
נזכור את יהודה כהן,  שנהרג מפגיעת כדור בבטנו, והוא בן 12 בלבד.
נזכור את שלום טיירי, עליו כתבתי בשנה שעברה.
נזכור את בן ציון גול-שאולוף, שנהרג על משמרתו כנוטר.

לפני כמה שנים עמדתי מול המראה אחרי המקלחת, ופתאום הציץ אלי גוש ענק באיזור הבטן.
קראתי לו "הֶדי", כי הוא נראה היה לי כמו ראש של תינוק שמציץ מהבטן.
כמה שנים קודם לכן, הגיעה דורית ויסמן לגיל שצריך להתחיל. ממוגרפיה. היא עמדה מול לוח ברזל קר אליו נמעכו שדיה.
שתינו הגענו לרופא אחר כך.
"הייתי המומה כל כך כשהאיש ההוא הושיב אותי מולו.
עכשיו, הוא אמר, את אחת מתשע" (עמ' 13).

הייתי בתקופה טובה בחיי, אחרי המון זמן לא פשוט ומשברים. עברתי לגור עם הנסיך. החיים חייכו אלי. סוף סוף יכולתי לנוח קצת.
דורית הייתה גם היא בתקופה טובה. היא הייתה בתפקיד משמעותי, היו לה חברות. בסך הכל החיים חייכו אליה.

"בהתחלה חשבתי שזה בא עלי בגלל שלא נתתי די כבוד לשדיים שלי. לא הערכתי אותם. אפשר לומר אפילו: התביישתי בהם" (עמ' 28).
בהתחלה הרגשתי כאילו אלוהים מעניש אותי. עכשיו הוא מגיע אלי עם משהו שכזה? עכשיו, כשהכל כבר בסדר?

בהתחלה אמרו לדורית שיש שני מוקדים. שני מוקדים, למי שתוהה, אומר שסביר להניח שיצטרכו לכרות את השד כולו.
בהתחלה אמרו לי שאין לי כלום. שזה בגלל המשקל העודף שלי. לעולם לא אשכח את הרופא שניסה לדחוף את "הֶדי" חזרה לבטן, וטביעות אצבעותיו נשארו עלי ימים ארוכים.
דורית החליטה לעשות בדיקה נוספת לפני שתעשה משהו קיצוני.
לראשונה בחיי, החלטתי לא להתעלם מבעיה ולהמשיך לנדנד לרופאים.
"אני כותבת זאת כדי שאחרות תדענה" (עמ' 49).

כאן מתפצלות דרכינו.
האבחנה במקרה של דורית הייתה ידועה מראש- גידול ממאיר. השאלה הייתה רק מה לעשות הלאה.
האבחנה במקרה שלי הייתה שונה. גידול "רגיל". לא ממאיר. לא סרטני. "סתם" גידול גדול. ניתוח ובזה אמור להסתיים העניין.

דורית עברה אף היא ניתוח. יש קטע שהעלה דמעות רבות בעיניי (הרבה קטעים בספר העלו דמעות בעיניי) בו היא מתארת כיצד נפרד ממנה ראובן, בעלה, בכניסה לחדר הניתוח.
גם הנסיך שלי ישב בשעות שנמשך הניתוח מחוץ לחדר הניתוח.
שני הגברים הללו, בעלי יכולת ההכלה והרגישות, היו צריכים להכיל לא רק את התסכול והזעם, אלא גם לטפל אחרי.
ראובן של דורית בישל. מצורף לספר אפילו מתכון לתפ"א בתנור שהוא קיבל (ואני מתכוונת לנסות בקרוב).
הנסיך שלי היה צריך לעזור לי. ניתוח בבטן זה לא דבר פשוט באופן כללי, ובאופן מיוחד למי שגם ככה לא ממש שלמה עם איך שהיא נראית ושונאת להיות תלויה אחרים.

"הסרטן הפתיע אותי, אבל אולי הוא בא להראות לי דרך חדשה. ללמד אותי לאפשר לי דרך נסיגה. לפני הסוף הסופי. זכיתי: אני מקבלת התראה" (עמ' 40)
יש הרבה דרכים שבהן ניתן להתמודד עם מחלת הסרטן. אפשר לקונן על מר גורלך. אפשר לחרוק בשיניים ולראות במלחמה את המטרה, ובניצחון על הסרטן את היעד הסופי.
ואפשר לעשות גם מה שדורית עשתה, ולהתחיל משהו חדש.
דורית החליטה שהגיע הזמן לעשות טוב לעצמה. היא פרשה מהעבודה. היא התמסרה לדברים שעשו לה, ולנשמתה, רק טוב.
היא ציירה. היא כתבה. היא דיברה מדי יום עם חברה טובה.

קטונתי מלהבין לחלוטין את דורית. חיי לא היו בסכנה.
יצאתי מהניתוח בחיים, ללא צורך בטיפולים נוספים, עם איזור אחד בגופי שנותר ללא תחושה.
אבל הטראומה הראשונית גרמה לזעזוע גדול גם אצלי.

אני רוצה להאמין שגם משהו בחיים שלי השתנה.
אני רוצה להאמין שאני מנסה לעשות יותר טוב עם עצמי. לעצמי.
אני רוצה להאמין שלעולם לא אעבוד יותר במקום עבודה שמאמלל אותי. שלעולם לא אכניס את עצמי למצבים נוראיים שכאלו שוב.
אני רוצה להאמין שהיום אני במקום הראשון אצלי, ולא כל השאר.
"וגם ה"לא נעים" הזה שלי: לא נעים לי מה יגיד זה ולא נעים לי מה תחשוב זאת- ה"לא נעים" הזה מפריע לי לחיות את חיי שלי. מה יגידו האחרים. מה יחשבו האחרים" (עמ' 40)

הספר "תוצאה חיובית" מתאר את התמודדותה של אשה אחת עם מחלת הסרטן שלה.
אבל הוא מתאר גם את התוצאה החיובית מהמצב שבו הייתה- היא למדה להיות קשובה יותר, סלחנית יותר. מטפלת בעצמה יותר.
דורית ויסמן עשתה זאת בין השאר בעזרת הרבה מאוד טיפולים שעסקו בגוף- נפש, דברים שאני הרבה פחות מתחברת אליהם, אבל זה לא ממש משנה.
כמו שהיא כותבת, בדרכה שלה, כל אחד יכול לקחת את הדברים המתאימים לו.

דורית ויסמן היא משוררת ומתרגמת, פרסמה שמונה ספרי שירה ותרגום. חיה בירושלים

ספר שנגע בי עמוקות, ובתקופה הקרובה אין ספק שאמשיך לעיין בו. מומלץ בחום.
כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי מחלות שכאלו מתקרבות לכולנו, כי מדובר בירושלמית, כי היא ריגשה אותי עד דמעות).

תוצאה חיובית/ דורית ויסמן
הוצאת כרמל, 2010
203 ע"מ

מצד אחד, יש כאן אם שמכה על חטא ורוצה לצור קשר עם בנה.
מצד שני, יש כאן אשה שחייה לא היו פשוטים, בלשון ההמעטה. היא זונה, היא מנסה לפתות את המטפל. היא עושה הכל כדי שנבוז לה.
מצד שלישי, יש את הילד עצמו. הוא כבר נער, לא ילד. אבל ברור שהוא נפש פצועה שכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה.
ומצד רביעי יש את המטפל. אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אבל הוא המקשר בין כל הדמויות.

מעשה ביסמין, אישה הודית עשירה שמלאה ביסורי מצפון (בין השאר) על יחסה לבנה. יסמין, אשה מוכה בעברה, נהגה להכות את בנה, שנולד מאם פונדקאית. יסמין מגיעה למטפל בעקבות המלצה של הרופא שתיווך בינה לבין הפונדקאית.
הבן, ג'ים, נער רחוב פנקיסט, מסומם ואלים. כדי למצוא את הבן האבוד שוכר המטפל (המטפל!!, לא האמא!!) בלש פרטי (חברו מימי הצבא).
במקביל מגיעה לטיפול גם בת שבע (גם היא בעקבות המלצה של רופא, נחשו מי…), אשה שגם בעברה היו לא מעט התעללויות, והדרך שלה להתגבר על זה היא לשלוט בגברים הסובבים אותה. כך היא מנסה גם לפתות את המטפל.

אבל, וכאן מתחיל האבל הגדול, זה לא ספר באמת.
צורת הכתיבה הזכירה לי יותר מחזה, שורות שורות שבתחילתן כתוב מי הדובר. לטעמי, כמחזה זה היה מוצלח יותר. אולי יותר נכון כאופרת סבון.

העלילה לחלוטין לא אמינה בעיניי.
אני לא מכירה אף מטפל שיתנהג בדרך בה נוהג המטפל בספר.
אני לא מכירה מטפל שיטפל ביותר מדי אנשים שקשורים למטופל אחר שלו.
ואני כבר לא מדברת על סופו של הספר….
נראה כאילו המחבר לקח את כל הנושאים הכבדים שהיו על סדר היום הציבורי באותה התקופה, והכניס אותם לעלילה אחת.

לסיכום, NO NO NO.

על אמא זונה וילד מאומץ/צביקה סלע
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
205 ע"מ

כשצבי היה עוד הרשל'ה
כשצבי היה בן 13, עוד קראו לו הרשל'ה, והמלחמה פרצה.
כמו כל ילד, גם צבי היה עסוק בחייו. סביר להניח שחשב לא מעט על בר המצווה שלו, כצאצא לשושלת גאה של חסידי גור.
ואולי הוא סתם היה עסוק בלנסות להשביע את רצון הוריו, או להקניט את מויש'לה, אחיו הקטן.

דמיינו לכם ילד שכזה, חי עם משפחתו בלודז' של לפני המלחמה. עיר גדולה, עם המוני יהודים. משפחה מיוחסת, עשירה למדי. האב היה איש כבוד, "דה אייזנקופ", ראש הברזל כינו אותו. היום היו קוראים לו "בורר". במקום ללכת לגויים, לפולנים, באו אליו.
דמיינו לכם ילד כזה.

דמיינו לכם משפחה כזו, שלילה אחד נשמעות מהלומות אגרוף על דלת ביתה.
בתוך חמש דקות עליהם לעזוב את הבית. לכו תארזו חיים שלמים בחמש דקות. מה תקחו? מה תשאירו? האם תקחו ספרים? אלבומים? ספרי קודש? בגדים?
מה אדם יכול לקחת איתו בתוך חמש דקות?
ואז הם מגיעים לקרקוב. לגטו קרקוב.

למזלם הרב, לא מדובר כאן בגטו לודז'. כאן הם חיים עדיין במעין חממה, מרופדת היטב בזכות כספים שעוברים מיד ליד. אבל כמו שכולם יודעים, גם המזל עתיד להגמר…

הפעם הראשונה שפגשתי בשואה
השנה היא 1943. הרשל'ה הוא כבר לא ילד. הוא בן 17. במלחמה מתבגרים מהר.

הגרמנים משמידים בשיטתיות את יהודי גטו קרקוב. ככל הנראה מדובר באמצע מרץ. הגרמנים מקבצים את היהודים הנותרים בגטו ומתחילים להצעיד אותם. הם צועדים 15 קילומטר, עד למגרש גדול.
מי שלא חזק מספיק, מי שחולה, מי שהוא אשה, מי שנושם בצורה לא נכונה- נורה ונרצח במקום.

זו הייתה הפעם האחרונה שהרשל'ה ראה את אמא שלו. הוא ראה אותה מתרחקת בקרון, שמע את הבטחתה לשמור עליו גם לאחר מותה.
שמע, ולא ידע כמה יזדקק לה. ואולי כבר ניחש לאן מועדות פניו?

למחרת היום הועלה, יחד עם מוישל'ה ואביו אל הקרונות הסגורים. הקרונות נפתחו שוב רק באושוויץ, ושם הם כבר לא היו אנושיים, אלא מספרים בלבד.

אתה תחיה כי קיבלת מספר ח"י!
הרשל'ה קיבל את המספר 108009. ח"י בגימטריה.

לאבא שלו היה ברור שזה אות משמיים, ברור שהוא יחיה- "אתה יוצא מפה, אתה תחיה!".
והוא חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא עבד בבניית תעלות מים, ועשה הכל כדי לשרוד.

ויום אחד קם הרשל'ה בבוקר וגילה שהוא לבד. אביו ואחיו נלקחו. ברור היה שהם אינם עוד.
אבל הוא נשאר בחיים. ונשבע לשרוד.

ב14 בינואר 1945 החלו הנאצים להצעיד את היהודים שנותרו בחיים באושוויץ, במטרה לברוח מהצבא האדום. המטרה: להגיע לגטו טרזינשטט.
חודשיים וחצי שרד הרשל'ה בצעידה הנוראית הזו, ניזון מירקות ומשאר מזונות שרק אלוהים יודע מהיכן מצא, שותה את השלג שירד, מתגרד עד זוב דם בגלל הכינים, קפוא בגלל שעל רגליו רק זוג כפכפים.

אמא שומרת מלמעלה?
במרץ הגיע הצ'אנס שהוא ציפה לו.
הם עצרו בעיירה קטנה, קרובה לגבול הצ'כי. כשהחלו להעלות את היהודים לקרונות לכיוון טרזינשטט, עלה הרשל'ה על הקרון האחרון.
כשהקרון האט קצת, הוא קפץ החוצה. חייל SS שהבחין בו ירה לעברו: הוא נפגע בסנטר, ביד ימין וברגל שמאל.
למזלו, נראה היה כי הוא נהרג, ולכן לא טרחו לעצור את הרכבת.
למזלו, הוא לא באמת מת.
כומר גרמני שעבר במקום מצא אותו, הסתיר אותו, טיפל בו וכך הציל את חייו.

הרשל'ה גדל. עלה לארץ.
אנחנו בשנות ה-50'. הרשל'ה הוא כבר צבי. הוא כבר לא רק ניצול, עכשיו הוא בעל. יש לו את חנה'לה, שעוזרת לו ועזר כנגדו. יחד הם מקימים משפחה, ונלחמים בשדים של ילדותם.
הם גרים בבית שמש, בעברה מעברה. הם מקימים משפחה. יש להם ילדה יפה, "היפה של בית שמש", יש להם בן חכם.
צבי ניצח את הדוקטורינה של היטלר. הפתרון הסופי לא הצליח.

השנה היא 2010. צבי הוא כבר סבא. בקרוב סבא רבא.

והוא לא שותק. הוא לא ישתוק לעולם, כי הוא שרד.
הוא כותב על השואה. הוא איש עדות, ופעמים רבות הצטרף למשלחות בתי ספר לפולין.

צבי הוא סבא שלי. ולפעמים, כשהוא חושב שאנחנו לא מסתכלים, כשהוא שולח יד לממתק, אפשר לראות בו עדיין את הרשל'ה.

ותודה לגיל, שבעזרתו נכתב הפוסט

"התענוג הגדול שלהם היה רצח יהודים כשעיניהם הדהויות קפואות. על לחייהם צימח שער בלונדיני דליל, בעלי מצח של בהמה גסה, וכל קו בפניהם בער בשנאה" (עמ' 33)

איך מרגיש בחור צעיר שמגיע לטרבלינקה? את מי הוא שונא יותר, את הנאצים או את האוקראינים? האם הוא עסוק באבל על הדברים שנלקחו ממנו, או עסוק בהשרדות?

שמואל ווילנברג היה בן 19 כשהגיע לטרבלינקה. מהוריו ומאחיותיו הוא נפרד עוד קודם לכן, כשניסו להסתתר בצד הארי. כשהגיע לטרבלינקה, הוא נבחר להיות אחד מאותם יהודים שעסקו במיון חפצי הנרצחים.
ככזה, הוא היה עד לזוועות הרבות בטרבלינקה: הוא ראה את מעשיו האיומים של איוון האיום, את הסדיסטיות האכזרית של ללקה (קורט פרנץ, סגן מפקד מחנה טרבלינקה, שכונה ללקה, בובה,  בשל יופיו) ששיסה את כלבו באסירים, לנקמתם של הגרמנים באותם יהודים שניצלו ממרד גטו ורשה והובלו לטרבלינקה, ול"סתם" רצח של יהודים.

הוא גם היה עד לרגעי החסד הקטנים- לרופאים ששכנעו את מפקדי המחנה להזריק זריקות רעל לחולים, במקום שיוציאו אותם להורג ביריה, לשיחות על אמונה ותרבות, לנדיבות לבם של אנשים שאיכשהו הצליחו לעזור לאנשים שהיו חלשים יותר, פגועים יותר.

יש לא מעט דברים שאנחנו יודעים על השואה.
איכשהו, בתוך שלל הידע, יש לא מעט דברים שפחות מדוברים.
אני לא יודעת למה, לדוגמה, מעלים על נס את מרד גטו ורשה, אבל שוכחים להזכיר את מרד טרבלינקה, לדוגמה.

"בבוקר נודע לנו שבלילה הגיע משלוח מגרודנו. היהודים יצאו מתוך הקרונות וגילו מה מחכה להם פה. כשנצטוו להתפשט התנפלו בסכינים על אנשי הס"ס והתפתח קרב אכזרי. מי שלא היה לו סכין הכה בבקבוק. במשלוח היה כ-2000 איש, ביניהם נשים וילדים רבים" (עמ' 45).
זה לא היה המרד הגדול. זו הייתה מרידה קטנה, שחוץ מלמלא את החזה בקצת גאווה, לא עשתה דבר.
אבל המרד הגדול היה אחר לגמרי.

ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה מרד מזויין של אסירי "עבודה". בשל מעמדם הם הצליחו לחדור למאגר הנשק של המחנה, ולהצטייד במספר רובים ורימוני יד.
מטרת המרידה הייתה בראש ובראשונה להשמיד את תאי הגזים, אבל לא פחות מזה- פשוט לנקום בנאצים. לאיש לא היה ספק בכך שסופם קרב. המורדים הצליחו להרוג חלק מהשומרים האוקראינים, וניסו לברוח מן המחנה.
במהלך המרידה נשרף רוב המחנה, שהיה בנוי מעץ, אבל דווקא תאי הגזים שרדו.
כ-200 איש הצליחו לברוח מהמחנה. רובם הוסגרו ע"י הפולנים לאחר מכן, אבל מיעוטם (כ-70) הצליחו לשרוד.
מאותו יום הופסקה פעולת ההשמדה בטרבלינקה.

הכותב היה אחד ממארגני המרד, ולאחר בריחתו מהמחנה הצטרף למחתרת הפולנית, והמשיך להלחם בנאצים עד לשחרור על ידי בנות הברית, אז התאחד עם אביו ואמו.
בשנת 1950 הוא עלה לארץ, ובשלב מסויים החל להדריך קבוצות נוער לפולין.
שמואל הוא גם פסל, והוא מפסל את זכרונותיו מטרבלינקה (כאן אפשר לראות תמונות מפסליו).

לסיכום,
אי אפשר לסכום בברבורים אדם ששורד מחנות השמדה.
שווה בהחלט לקרוא.

מרד בטרבלינקה/ שמואל ווילנברג
הוצאת משרד הבטחון, 1986
208 ע"מ

"בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך" (עמ' 13).

יש דברים שאנחנו יודעים אבל לא באמת מתעניינים בהם.
אנחנו יודעים, לדוגמה, שפצצת אטום נפלה על הירושימה.
אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם. אנחנו לא יודעים מה הרגישו הניצולים, מה היה שם בימים הראשונים. אנחנו לא יודעים, כי התעניינו הרבה יותר בשואה. לגיטימי. יותר קרוב אלינו.

גם האמריקאים לא ממש התעניינו בהירושימה. אחרי הכל "היפנים התחילו".
שנה אחרי זה, ב-31 באוגוסט 1946, הכל השתנה. בחצרות הבתים השלווים באמריקה נחת גליון ה"ניו יורקר השבועי".
שער הגליון היה שגרתי. פסטורלי. להזכירכם- אוגוסט. כולם בחופש.
שער הגליון:

הגליון כולו היה מוקדש לנושא אחד בלבד: הירושימה.
הגליון, למעשה המאמר, באורך של 31,000 מילים, הוקדשה לשישה ניצולים. שישה אנשים שהיו שם, שחוו את האימה, שנפצעו, שהמשיכו לחיות בהירושימה גם אחרי, כי זה היה הבית.

הידעתם שהיפנים לא משתמשים במונח "ניצולים" לאלו שנשארו בחיים אחרי הפצצה, שכן הדבר עלול לרמוז על ערכם הנמוך של הרוגי הפצצה? הם משתמשים בשם "הִיבָּקוּשָה"' שפירושו "האנשים שהושפעו מהפיצוץ".

אומרים שאתה אף פעם לא מבין טרגדיה עד שאתה לא נתקל בה פנים אל פנים. בבת אחת מליוני אמריקאים פגשו את הפצצה הגרעינית: קראו להם טושיקו, מסקאזו,הצויו, טרופומי, קיושי ו-וילהלם (שבכלל היה גרמני).

הספר הירושימה מביא את המאמר השלם וכן פרק סיום שנכתב ארבעים שנה לאחר הפצצה, ובו הוא חוזר לניצולים.
"כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו" (עמ' 14).

הירושימה נוגע בעצב רגיש של אלו ששרדו אסון גדול, ופותח פתח גם לתרבות שונה כל כך משלנו, תרבות של קבלת גזירות משמיים, ושל הרבה מאוד ענווה.

ומילה אחת על הכריכה: התמונה היא של שעון של קורבן הפצצה, שעמד מלכת בדיוק ברגע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

ג'ון הרסי, שכתב את המאמר, היה עתונאי וכתב צבאי. הוא נולד בשנת 1914 בסין, וחי שם עד שנת 1925, כשמשפחתו חזרה לארצות הברית.
במהלך מלחמת העולם השניה הוא סיקר את הקרבות באסיה, שרד ארבע התרסקויות מטוס, והגיע לבסוף למסמך קטן ועלום שכתב כומר ישועי בשם וילהלם קליינזורגה, ניצול פצצת האטום. אחרי שיחה עם הכומר, פגש הרסי חמישה ניצולים נוספים, וכתב את ספורם.
הוא זכה בפרס פוליצר על ספר אחר שכתב, "A Bell for Adano".
הרסי נפטר מסרטן בשנת 1993.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון, וגם להאזין לעדויות של ניצולים.

לסיכום,
(כי זה אחד הספרים המזעזעים שקראתי, כי כל כך קל להיות אכזר,  כי הוא תיעודי, כי הוא על האנשים הקטנים, כי זה היבט שפחות מדברים עליו)

הירושימה/ג'ון הרסי
Hiroshima/ John Hersey
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2005
194 עמ'

"הגולגולת נסדקה, ודייסה אפורה ניתזה ממנה, אבל יבגן הכה פעם נוספת, ועוד פעם, עד שלא נשאר כלום מהראש. הגולגולת המרוסקת התפוררה לרסיסים" (עמ' 28).
אם פעם תהיתם איך תרגישו אם מישהו יתקע בכם קלשון, ויתן לכם להסתכל בקרביים שלכם עצמכם, אתם בספר הנכון.

בין השנים 1939-1945 התנהלו, בשולי מלחמת העולם השניה וזוועותיה, קרבות אתניים שונים בפולין המזרחית. בצד אחד של המתרס היו הפולנים. בצד השני היו האוקראינים.
כמו במלחמות אתניות אחרות, מודרניות יותר, שכנים שהיו פעם החברים הכי טובים, פנו איש כנגד רעהו, באכזריות שרק מי שהיה פעם אוהב, והיום אויב, מסוגל לה.

סטניסלב סרוקבוסקי, מחבר הספר, היה ילד פולני באותם הימים.
הוא ליקט ספורים ששמע, שהיה עד להם, אנשים שהכיר שנרצחו מול עיניו.
כל מי שקרא/ שמע ספורי שואה, זוכר את הספורים על אכזריות האוקראינים. גם כאן אכזריותם באמת, אבל באמת, עולה על כל מה שאי פעם דמיינתי שאפשר לעשות.

אבל מלבד האכזריות כאן, יש תיאור של אוכלוסיה שלמה החיה בטרור מוחלט:
"הייתה הרגשה כללית כאילו כבה האור בלבבות האנשים וחשיכה ירדה על נשמותיהם. חשת את החרדה באוויר, כמו רעל המתהלך בעולם ומרעיל לאטו את המוחות, את הלבבות ואת אמונתן של הבריות" (עמ' 21).

בכפרים הקטנים, הכפרים בהם חיו ביחד פולנים, אוקראינים, יהודים, ולפעמים גם ארמנים וצ'כים, החלה האוכלוסיה להדלל.
קודם נעלמו היהודים. חלקם גורשו, חלקם ברחו, חלקם הוחבאו (ונרצחו במחבוא לא פעם ולא פעמיים).
אחר כך השתלטו הרוסים על האיזור, והאוקראינים קיבלו את השלטון.
אז התחיל שלטון החושך, כמו שכינו אותו הפולנים.
"אנשים חמקו בהסתר לבתיהם, הגיפו את הדלתות והפנו מבטים מפוחדים אל החלונות. כולם חששו מזרים, שמא יופיעו פתאום. כאשר רק הבחינו בנוכרי, היו ננעלים בבתיהם ותוקעים יתד מאחורי הדלת, לחזק אותה ולתמוך בה" (עמ' 89).
האוקראינים, ששאפו לעצמאות, התארגנו ביחידות והגדירו עצמם כ"צבא ההתנגדות האוקראיני". אחת הדרכים לעשות זאת היה לטהר את המקום מהפולנים. ומהיהודים.
הפולנים, שמאות אלפים מהם, ככל הנראה, נרצחו באותם ימים לא היו רק קורבנות תמימים. באכזריות לא פחותה תקפו גם הם את האוקראינים. ואת היהודים.

סרוקובסקי אומר באפילוג בספרו כי המטרה שלו הייתה להראות כי שנאה נמצאת אצל כל האנשים, ואינה נובעת מתרבות רעיונית מסויימת. ואני חושבת שהדרך הטובה ביותר להגדיר את השנאה, היא על ידי דבריו של אביו של המחבר, בזמן שהם מסתתרים ושומעים את מעשי הרצח והאונס המתרחשים לא רחוק ממקום מחבואם: "הם אינם רוצחים את שלהם. רק את אלה שאינם משלהם" (עמ' 219).

ואני חייבת להתייחס לכריכה: כל כך הרבה אימה יש בתמונה הזו. כל כך הרבה.

לסיכום 1,
מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע היטב שאין לי בעיות לקרוא על זוועות, אבל אני מודה שלא פעם ולא פעמיים פשוט סגרתי את הספר בבעתה. ואני מודה גם שלא את כל תיאורי הזוועה קראתי עד תום.
באופן כללי, אני חושבת שעכשיו אעבור לקרוא ספרים רומנטיים וקיטשים להחריד (טוב, לא באמת, אבל הבנתם את הכוונה).

לסיכום 2,
כיהודיה וכישראלית, קשה לי להתעלם מהספר הזה ברמות שונות.
מצד אחד, אני מתקשה לראות את הפולנים כקורבנות. זכורים לי היטב ספורים וזוועות שפולנים עשו ביהודים, ולכן יצר הנקמה בהחלט חגג.
מצד שני, יש דברים שאני לא מאחלת גם לגדולי אוייביי.
ומצד שלישי, דווקא כישראלית וכיהודיה, צריך לזכור כל רצח אתני שקורה. לזכור ולא לשכוח.
ומצד רביעי, הספר הזה מילא אותי בשנאה. עכשיו חוץ מגרמנים ופולנים, נוספו גם אוקראינים.

לסיכום 3,
"ואלוהים רואה את כל זה?" לחששה האישה עם המטפחת על הראש, והאחרים שהיו בחדר העיפו מבטים לכיוון החלון, כמתכוונים לבדוק שאכן אלוהים מביט מלמעלה דרך החלון פנימה, אל החדר.
אבל הוא לא הביט" (עמ' 17)

לסיכום 4,
אי אפשר לכמת בברבורים.
ספר שחשוב לקרוא, אבל קשה עד נורא לקרוא אותו.
מומלץ.

לדף הספר בהוצאה.

שנאה/ סטניסלב סרוקובסקי
תרגם: שמואל רוטברד
הוצאת אוריון, 2009
261 ע"מ

"ברגע שאדם מעולל דבר מה מרושע לחברו, הוא מצפה לנקמה וחושש מהיום שתגיע" (עמ' 142).

לאיזבל הייתה הזכות לשנוא ולכעוס על כל העולם.
זה מה שקורה כשמוכרים אותך לעבדות בגיל 9. זה מה שקורה כשאת לא ממש בן אדם בשר ודם, אלא יותר רכוש פרטי.

השנה היא 1807. איזבל היא בת למשפחת עבדים. היא נמכרת יחד עם עדר צאן תמורת 100 דולר, ויוצאת אל העולם הגדול והאכזר.
נוהגים בה כפי שנוהגים בכל הכושיות. שהרי כושיות לא באמת מרגישות דברים. העור שלהן שחור וקשה.
הן לא מתאהבות, לא סובלות מכאבים עם צרעה עוקצת אותן, לא סובלות בלידה, לא אוהבות את הילדים שלהן.
אבל איך אפשר להגיד דבר כזה על איזבל, שאוהבת בכל לבה את רוברט, שאהבתה חסרת הסיכוי אליו מכמירה לב כל כך ונוגעת במילים יפות כל כך- "דבר מה גדול ממני איווה להדק את גופי לשלו, לזווג את גופותינו בירכיים, בכתפיים, להדק יחדיו את טבורינו ולהניח לבהונות רגלנו להתנשק" (עמ' 115).
עשרים שנה מאוחר יותר, אחרי שנמכרה שוב ושוב, אחרי שאולצה להתחתן, אחרי שילדה חמישה ילדים, היא בורחת.

אבל הבריחה, מגלה איזבל די מהר, היא לכאורה בלבד. "שדי הילדות הם הגרועים מכל. הם עולים בחלומותינו וחונקים את זיוו הטהור והמתון של היום זמן רב אחרי שאיננו עוד ילדים" (עמ' 269).

עכשיו היא צריכה להלחם על חיי פיטר בנה, שנשאר מאחור ונמכר לעבדות בהיותו בן חמש בלבד.
היא צריכה, היא חייבת, להלחם בעבדות.
היא חייבת להלחם בעבדות כי היא מכרסמת באמריקה, כי היא מכרסמת בלבבות האנשים.
"אחד החלקים הגרועים ביותר בעבדות הוא שהיא גורמת לך לשנוא. שנאתי אנשים לבנים, וחלמתי שהם כולם ימותו וייכחדו מעל פני האדמה. הדבר הבא הגרוע ביותר הוא שהיא גורמת לאנשים לבנים להיעשנות קטנים ורקובים כל כך מבפנים" (עמ' 274).

איזבל היא לא יציר דמיון.

איזבל באומפרי נולדה (ככל הנראה) בשנת 1797, ונמכרה לעבדות בפעם הראשונה בשנת 1806. בשנים שלאחר מכן נמכרה איזבל, שכינויה אז היה בל, למשפחות שונות, ועברה התעללות פיזית ומינית.
בשנת 1826 ברחה איזבל, ולאחר מאבק נפדתה מעבדותה על ידי מתנגדי העבדות, ולאחר שהצליחה לשחרר את בנה פיטר, החלה איזבל במאבק פומבי נגד העבדות. אחד משיאי המאבק היה מפגשה עם לינקולן.
בשנת 1843 שינתה איזבל את שמה ל"אמת נודדת", כשכל מטרתה לספר ולהוקיע את העבדות.

הספר הזה, המחריד והמרתק כל כך, מדבר על כל כך הרבה סוגים של עבדות שקיימת גם היום, והרי גם היום יש שכבה שלמה של אנשים שאינם קיימים בעינינו, בין אם נקרא להם "עובדים זרים", "פליטים", "ערבים", או נשים.

ז'קלין שיהאן היא פסיכולוגית במקצועה. "אמת" הוא ספרה הראשון.
אני מאוד סקרנית לקרוא את שאר ספריה (הוציאה עוד 3 ספרים שלא תורגמו לעברית).

אפשר לקרוא את הפרקים הראשונים וגם ראיון שפורסם עם המחברת.

לסיכום,
אחד הספרים הנוגעים ביותר שקראתי השנה.

אמת/ז'קלין שיהאן
Truth/Jacqueline Sheehan
מאנגלית: מרב מילר
הוצאת אג'נדה, 2009
299 ע"מ