ברבורה בהתהוות

ויולטה היא נערה פשוטה, שחולמת כמו כולן על אהבה, אבל יודעת שסיכוייה להנשא נמוכים מאוד.
כמו נערות רבות בתקופתה, גם ויולטה מוצאת גבר ממעמד גבוה יותר, שמעניק לה מכל טוב. הנוסחה כאן היא ברורה וידועה: היא תהיה בת לוויה, תצא יחד עם חבריו ותעניק לו מחסדיה. בתמורה הוא יעניק לה מכל טוב: בגדים, מקום לגור, כסף. היא לעולם לא תהיה באמת חלק מהחבורה, ולו לא באמת יהיה אכפת ממנה, אבל כולנו יודעים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל בחיים.
אבל אז מגיע אלפרדו, אף הוא בן המעמד הגבוה, שמצהיר בקול צלול על אהבתו לויולטה. ויולטה לא באמת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, בגלל עברה המפוקפק, אבל אלפרדו מתעקש.
כשמשפחתו של אלפרדו (ליתר דיוק אביו) מסבירה לויולטה את העובדה שקשריו עמו פוגעים במשפחתו, ושעליה לעזוב אותו, ויולטה לא באמת נלחמת. היא פשוט עוזבת, כי ברור לה שהיא לא באמת צריכה להיות איתו. שלא מגיע לה.
מה יהיה הסוף?
כמו תמיד באופרות, קטלני ורע.

ואם הספור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהוא מבוסס על ספרו הידוע של אלכסנדר דיומא (הבן), "הגברת עם הקמליות". ואולי זה בגלל שראיתם את הסרט "מולאן רוז'" (שהאופרה הייתה הבסיס לעלילתו).
אגב, הידעתם שהספר מבוסס על אהבתו של אלכסנדר דיומא (הבן) למאדאם, מארי דופלסי, שהשאירה את עברה מאחור למענו, ומתה משחפת?

ורדי, שחיפש סיפור נוגע ללב, טרגי בעיקר, לעבד לאופרה, מצא בספור את כל היסודות הנדרשים, וכך נכתבה האופרה.
היא הוצגה בפעם הראשונה בשנת 1853, ונחלה מפלה מוחצת. הסולנית, שהייתה שמנה למדי, לא הצליחה לשכנע את הקהל שהיא נערה צעירה ומושכת, והקהל צעק בוז לא מעט.
אבל ורדי החליט לתת לאופרה צ'אנס נוסף, ובשנת 1854 היא עלתה שוב על הבמות, הפעם עלילתה הייתה במאה ה-17, והסולנית הייתה מצודדת יותר.
מאותו הרגע, ולמעשה עד היום, נחשבת לה טרוויאטה לאחת האופרות המצליחות והמפורסמות ביותר.

את האופרה הלכנו לראות בפראג, במסגרת סופ"ש רומנטי שהענקנו לעצמנו.
מעולם לא הייתי באופרה. זה נראה לי תמיד ארכאי לחלוטין, עיסוק לאנשים שיש להם המון זמן פנוי ועודף פלצנות.
הנסיך, לעומתי, חובב מוזיקה קלאסית ואופרות (אני מאשימה את אמא שלו בזה. גם בזה;-) ).

מה אומר ומה אספר?
זהו בית האופרה הישן בפראג. הידעתם, אגב, שבפראג יש שלושה בתי אופרה???

וכך הוא נראה בלובי:

וממש כמו בסרטים, אלו המושבים מהם רואים את האופרה (זוכרים את הסצינה ב"אשה יפה"?):

נהנתי מאוד. אפילו בכיתי (אבל זו לא חכמה, גיסתי טוענת שאני בוכה אפילו מפרח נבול:roll: …).
האם אעשה את זה שוב?
סביר מאוד להניח שכן.

טעימה מהאופרה

שי שונאת את השם שלה. זה שם של בן בכלל. היא כן אוהבת שקוראים לה פיציריקה, כי זה מה שהיא רוצה להיות. פיצית. בעיקר במשקל.
שי בטוחה, לא בטוחה- יודעת, שהיא שמנה. היא צריכה לרזות עשרה קילו, ולא משנה מה החברה הטובה שלה אומרת.

לילדים יש חושים חדים. הם יודעים בדיוק, אבל בדיוק, איפה לפגוע בילדים אחרים, וכך זוכה שי לכינויים נוסח "מקרר" (עמ' 32) או טענות על כך ש"הלכלוך מצטבר לך בין השומנים" (עמ' 120).
לכי תתמודדי עם זה. לכי תתמודדי עם זה כשאמא שלך כל היום עושה אירובי, כשאבא שלך עוזב את הבית, כשגיא, הילד הנחמד שפגשת באינטרנט רוצה להפגש איתך, אבל את הראית לו תמונה של חברה שלך, כי ברור שאותך הוא לא ירצה.

בעיית ההשמנה, כפי שדנתי בה לא פעם ולא פעמיים, היא בעיה מוכרת וידועה. וגם כואבת לא מעט.
בעיית ההשמנה אצל ילדים ובני נוער היא כואבת הרבה יותר, וספר בנושא עלול להיות, איך לומר, כבד או טרחני מדי.
אבל הספר הזה איננו כזה.

שי, מלבד העובדה שיש לה דימוי עצמי בגובה הדשא, היא ילדה מקסימה שאוהבת לקרוא ספרים, ומחזיקה ספריה קטנה בשירותים- "אמא טוענת שאף פעם לא שמעה על מישהו שמחזיק ספריה שלמה בשירותים, אבל אני חושבת שיש שני דברים שהכי כיף בעולם לעשות בשירותים- לחשוב על כל מיני דברים שמטרידים אותך או לקרוא משהו מעניין או מצחיק" (עמ' 45).
היא גם עסוקה בהתאהבויות, יחסי בנים בנות ובכלל יחסים בכיתה, במריבות עם אמה, בקיצור ילדה טיפוסית בגיל ההתבגרות.

ויש את הצד, שילדים (ומבוגרים) שמנים מכירים היטב. אלו המחשבות, ואל תנסו לשכנע את שי (או אותי) שהן לא נכונות, על הגרביטציה. אלו הן המחשבות שמונעות משי לטפח תקוות להיות אסטרונאוטית, כי "זה יכול להיות ממש לא נעים, אם, כשאגיע, אגלה שבגלל המשקל שלי אני יכולה לעמוד שם בקלות על שתי רגליים וכולם עוד פעם יצחקו עלי על זה שאני שמנה" (עמ' 5).
זו השנאה העצמית: "כשאני מסתכלת במראה הילדה ששם תמיד נראית לי כל כך שמנה עד שבא לי לקחת סיכה ולדקור אותה עד שתתפוצץ" (עמ' 88), וזה התסכול האינסופי כשהאם מנסה, בדרכה שלה, לעודד את הילדה לאכול אוכל בריא יותר.

טוב עשתה המחברת שלא הפכה את הספר ל"ספר מתכון להרזיה". טוב עשתה שהראתה כיצד לעיתים לחץ מצד האם להרזיה עלול לגרום לתסבוכים ולכעס.
ניכר במחברת, טליה רחימי, שהיא מכירה את הנושא. מי עוד יוכל להקדיש את הספר ל"אלוהי הילדים השמנים"?

טליה רחימי היא בלשנית ומורה לאנגלית. פיציריקה הוא ספרה הראשון.
ומי שרוצה, יכול להיות חבר של שי בפייסבוק- shai sadot.

לסיכום,
ברבורים (כי זה כתוב יפה, כי זה הזכיר לי את עצמי, וכי הוא היה מקבל חמש אם הסוף היה קצת קצת קצת שונה).

פיציריקה/ טלי רחימי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
197 ע"מ

קחו שכונה. תכניסו אליה את כל החלשים בחברה- את החד הוריות, את האסירים המשתקמים, את הנכים וסתם עניים.

תוסיפו לתמהיל עובדות סוציאליות שחוקות ומותשות. חלקן מתעבות את האוכלוסיה שהן מטפלות בהן.
אחת מהן, שכבר לא מסוגלת להסתיר את התעוב שהיא חשה, מאיימת על אחת ממטופלותיה, אם חד הורית (ונרקומנית לשעבר) שיש פדופיל בשכונה, ושהבת שלה סביר להניח תפול קורבן למעשיו.

וכשיום אחד נעלמת ילדה בת עשר, איימי, התמהיל מתפרץ.
זו לא רק הדאגה לשלומה של איימי, אלא התחושה הזו, שאם זו לא הייתה איימי זה היה מישהו אחר, שהשכונה הזו, שבעבר פיאר את הכניסה אליה שלט גדול "שכונת באסינדייל", ועם השנים וההזנחה נשאר מהשלט רק השם, שכל כך תאם את המציאות העלובה, "שכונת אסיד". זו התחושה, בקיצור, שהשכונה היא פח הזבל של העיר.

מה קורה כששמועה אחת מעוררת תבערה כל כך גדולה, באיזור עם נפיצות כל כך גדולה?

המשטרה מפחדת להיכנס. מעדיפים לתת לאוכלוסיה 'להוציא קיטור'. כמו באירועים מוכרים אחרים, וקרובים יותר, לתת לקבוצה אלימה להוציא קיטור לא בהכרח גורם לשקט, ואנשים נפגעים.

לא הכרתי את ספריה של מינט וולטרס קודם לכן. הספר קולח, מעניין, מכעיס לעתים.

לסיכום, ספור על שכונה אחת, רחוקה מכאן, אבל תחושת הפחד והחוסר אונים כשהמשטרה לא עושה את עבודתה, בהחלט מוכרת.

(בגלל הקירבה. בגלל ההזנחה. בגלל הכעס).

את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.

שכונת האסיד/מינט וולטרס
Acid Row/ Minette Walters
מאנגלית: בעז וייס
הוצאת מעריב מעריב, 2006
379 ע"מ

"ההכרה שזה קורה ממש לך, שגם אתה נכנס לסטטיסטיקה של החטופים. ההבנה שעד שיסירו את הכיסוי המסריח מהעיניים, עד שתצא מזה, אם תצא מזה, יחלפו עוד חודשים רבים. יומיים עברו מרגע שהצמידו לי את הקלצ'ניקוב לרקה ודחפו אותי לרצפה של הוולוו ועד שהבנתי שהספור הזה לא יסתיים כל כך מהר" (עמ' 163).

אלו הם דבריו של העתונאי רוז'ה אוק, שהיה שבוי בשבי החיזבאללה שנה, כשמרבית הזמן עיניו היו מכוסות.

אני מהרהרת לא מעט בספרו של ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל".
כמו כל ישראלית, גם אני גדלתי על המיתוס של "לא מפקירים חיילים בשטח".
כמו כל ישראלית, גם אני עקבתי בעיניים כמהות ובלב נחמץ אחרי עסקאות השבויים בעשור האחרון.
וכמו כל הישראלים, גם אני זוכרת את גלעד שליט.

אני תוהה האם באמת עשינו הכל. האם ניתן לעשות משהו שונה?
אני מדפדפת בספר. קוראת בפעם המאה את ספורו של חזי שי, שנחשב מת עד שפתאום התגלה כחי ושבוי.
כל כך פשוט למדינה להכריז על אדם כעל חלל.
כל כך מסובך למדינה להחזיר שבוי חי.

אני קוראת את ספרו של ברגמן, כיצד פתרו הרוסים במחצית שנות השמונים, את מכת החטיפות נגדם בלבנון:
"כשראו שהאיומים והלחצים לא עוזרים החליטו הרוסים לנקוט שיטות קצת פחות עדינות. אנשי הGRU, אגף המודיעין של הצבא האדום, חטפו שניים מהחמולה הקרובה לחוטפים. יומיים לאחר מכן הושלך אחד מהם בפתח בית המשפחה, גרונו משוסף ואיבר מינו תחוב בפיו. לגופה צורפה הודעה שהבהירה למשפחה כי אם לא ישוחררו הדיפלומטים הרוסים, החטוף השני יעבור טיפול דומה. השלושה שנותרו בחיים שוחררו מיד, מאז פסקו נסיונות החטיפה של אזרחים סובייטים" (עמ' 172)
וחושבת לעצמי מה עוד יכולנו לעשות, ולמה לא עשינו את זה.
האם להתאכזר לאכזרים זה רע? האם "לשרוף את המועדון" זה כל כך נורא?

האם אי פעם גלעד יחזור? האם צריך לשלם את המחיר?
בתור אשת נסיך, שעושה לא מעט מילואים בשנה, אני אומרת שצריך להחזיר את גלעד הביתה.
בתור ירושלמית למודת פיגועים, אני לא יודעת.
בתור אדם, איש לא אמור להיות כלוא כך. איש לא.

לפני מספר חודשים קראתי את הספר המצמרר "כלוב הלטאה", שלצערי לא זכה להד מספיק. כבר אז אמרתי שהוא מזכיר את גלעד שליט.
גם שם האסיר הפך לאגדה בשל היותו אסיר.
גם שם איש לא חשב מה הלאה, שהרי ערכו כאסיר היה עצום ורב מערכו בחוץ.

וכדי 'לדגדג' לנו יותר על המצפון, עולה בשבת הסידרה "חטופים", סדרה המתארת את חזרתם לארץ של שלושה חיילים, 17 שנה אחרי שנחטפו.

אני מקווה שגלעד יחזור.
אני לא יודעת מה יקרה אחרי. גלעד שיחזור לא יהיה גלעד שנחטף. גם נועם ואביבה אינם אותם אנשים.
ברגמן כמעט ולא התייחס לאספקט הנפשי של החוזרים, למעט הצצה קלה לספורו של יוסי גרוף, שאמו מרים הייתה הבולדוזר מאחורי עסקת ג'יבריל, ועם חזרתו ארצה הלכו ונפרדו דרכיהם עד לנתק מוחלט בין האם לבן.

אני מניחה שלא עשינו הכל.
וכמו כולם, גם אני, שהזדעזעתי מהפרומואים, אשב ואצפה בתוכנית בשבת.
כי גם אני, כמו כולם, צריכה ואולי נכון יותר לומר רוצה, להרגיש אשמה שגלעד עוד בשבי.
וגם אני, כמו כולם, אמשיך לחכות, עד שמדינת ישראל תעשה הכל. מתישהו.

לדף הספר בהוצאה.
לאתר הרשמי של הסדרה.

מדינת ישראל תעשה הכל/ רונן ברגמן
הוצאת כנרת, 2009
637 ע"מ