ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2010"

« פוסטים ישנים יותר

ג`ינג`ית עם אופי

יום ראשון, 31 בינואר, 2010

"טוב, אז לאחי לא באמת קוראים תרד. אבל אני נתקעתי עם שם שהוא גם פרי, קלמנטינה, וזה לא הוגן שהוא לא. מה שיותר גרוע משם של פרי זה שם של ירק, אז ככה אני חושבת שצריך לקרוא לו. אספתי לו המון שמות" (עמ` 21).

קלמנטין היא במידה רבה בילבי של ימינו. היא אינה יתומה, אבל היא שובבה ודעתנית לא פחות.
היא בת שמונה. היא סובלת קשות מהעובדה שהיא נקראת קלמנטינה. היא אוהבת לעזור לאביה העובד כאב בית בבניין מגורים, להבריח יונים. היא אוהבת לצייר (בדומה לאמה האמנית), וכשהיא צריכה לבחור שם (נגיד לחתול) היא הולכת לחדר האמבטיה, כי היא גילתה ש"המילים הכי טובות בעולם נמצאות על תוויות שמוצאים בחדר האמבטיה" (עמ` 23).

 
קלמנטיין היא הילדה שכולם היו רוצים, אבל לא באמת, כי היא משגעת את כולם. יש לה לפעמים "רעיונות נפלאגדתיים" (עמ` 65) שאיש לא מבין ואז היא לא מבינה למה ומדוע כועסים עליה (ע"ע לגזור לחברתה את השיער לאחר שנשפך עליה דבק ואז לצבוע אותו בטושים לא מחיקים…) אבל היא באמת מלאת התחשבות לפעמים:
 
" `כדאי שלא אלך היום לבית הספר`, אמרתי לאמא שלי ביום רביעי ברגע שהערתי אותה. `האצבעות שלי ברגליים סדוקות`. הרמתי את הרגל על הכרית ליד הפנים שלה כדי שהיא תוכל לראות את זה בלי לקום. זה נקרא התחשבות" (עמ` 45).
 
ואחרי כל החיוכים והצחוק, יש רובד נוסף בספר שלדעתי הקוראים הצעירים פחות יחושו בו.
קלמנטיין היא ילדה חסרת בטחון. היא חוששת למקומה, פוחדת שהיא לא אהובה מספיק ושהוריה יוותרו עליה, חוששת להשאר בלי חברים. לא מעט מהחשש הזה נובע מתאוריית "הילד הקל". "כשיש שני ילדים במשפחה, תמיד יש ילד קל וילד קשה. כנראה זה מין כלל כזה" (עמ` 21). קלמנטיין, מטבע הדברים, לא מפקפקת לשניה מיהי הילדה הקשה במשפחתה.
 
הספר מאוייר באיורים מקסימים של המאיירת מרלה פרייזי, שאף הקדישה את הספר ל"אחי הגדול, שחושב שאני סתומה".
 
ספר קטן ומקסים, מיועד לילדים בני 7+, אבל לטעמי לא רק לילדים (ואולי בעיקר למבוגרים שהם עדיין ילדים- זה יהיה מפחיד אם הילדים ילמדו מקלמנטיין דברים…).
 
בימים אלו יצא ספר המשך, "הכשרון המיוחד של קלמנטיין", ספר מקסים לא פחות.
 
לסיכום,
 (בגלל ההנאה והחיוך, בגלל התמימות, בגלל החמימות) 
קלמנטיין/ שרה פניפקר
Clementine/ Sara Pennypacker
מאנגלית: אסנת הדר
איורים: מרלה פרייזי
הוצאת מטר, 2007
130 ע"מ 

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות ספרי ילדים ונוער, קראתי | 8 תגובות »

מותו של סאלינג`ר

יום שישי, 29 בינואר, 2010

אתמול הלך לעולמו אחת החידות הגדולות של העולם הספרותי,

ג"ד סלינג`ר, האיש שכתב את "התפסן בשדה השיפון" (או לפחות את הספור שהיה הבסיס לספר) בהיותו בן 22, שפרסם את הספר עצמו ב1951 (כשהיה בן 32), ומאז התסגר בביתו.

סלינג`ר נולד בשנת 1919 בניו יורק, בן למשפחה חצי- יהודית (אמו הייתה אירית קתולית, אביו היה בנו של רב). מגיל צעיר האמין כי החברה האנושית צבועה למדי, וכי רק הילדים/בני הנוער הנם כנים (ע"ע "בגדי המלך החדשים").
בשנת 1941 כתב את הספור עליו מבוסס "התפסן", אבל באמריקה השמרנית של אותם ימים לא מיהרו לפרסם אותו, ולקח חמש שנים עד שפורסם.
במהלך שנים אלו, שנות מלחמת העולם השניה, נלחם בקרבות קשים (דוגמת נורמנדי) שהשפיעו עליו עמוקות, עד להתמוטטות נפשית. מאז נראה היה שהוא אינו חי בשלום עם האנושות.

הפרסום אליו זכה בעקבות "התפסן" לא עזר לעצביו הרופפים, ולאט לאט התרחק מהציביליזציה ומעיני הציבור. הוא עזב את ניו יורק ועבר לעיירה קטנה הקרויה קורניש. בתחילה התרחק אך ורק מהמבוגרים, ונשאר בקשר עם בני הנוער, עד ששני בני נוער שראיינו אותו לעיתון בי"ס ניסו למכור את הראיון לעתונות (הוא סירב שנים להתראיין) וסלינג`ר ניתק מגע גם עם בני הנוער.

זה לא שהוא היה טלית שכולה תכלת. ממש לא. בהיותו בן 53 הוא ניהל רומן עם נערה בת 18. גם בתו רמזה לא אחת על חיים בצל אב לא פשוט (בלשון ההמעטה).

אבל אני תמיד אזכור לו את הולדן, שבקריאה ראשונה בתיכון כל כך ראיתי את עצמי בו. הנער הבודד, שאיש לא באמת מקשיב לו, שאין לו איש בעולם (לתחושתו), וכשהאנשים סביבו לא יכלו לעמוד במראה שהוא מציב בפניהם, הוא מגיע לבית חולים פסיכיאטרי.
בקריאה מאוחרת יותר, בגיל מפוכח אך גם מפוייס יותר, כבר רואים שהולדן עצמו לא ממש חף מצביעות. אני מניחה שזה אנושי, הפער בין האידיאלים למעשים, אבל בזמנו זה היה מפח נפש גמור.

כשהייתי בניו יורק לפני שנתיים, ישנתי במלון שנקרא Seton, מלון דל תקציב וישן לחלוטין. ולמה אני מעלה את זה כאן?
כי המלון הזה היה תפאורה לפגישה של הולדן עם הזונה (למי שזוכר), וכל לילה כשנכנסתי למלון יכולתי לחוש במעט מהולדן שם.


נוח בשלום, סלינג`ר.

תגיות: , ,
שייך לקטגוריות אקטואליה, קראתי | 32 תגובות »

המציאות עולה על כל דמיון

יום שני, 25 בינואר, 2010

"היום אני כבר יודעת שהצורך הזה לתרץ לעצמי התנהגויות פסולות או פוגעניות של אנשים סביבי נהפך כמעט לטבע שני שלי. אז לא ציפיתי להסבר מרגיע או מנומק מאמי. נתתי לה אותו, מי ובחינם. ללא כל משא ומתן, מרצון, הסכמתי להאמין גם בתירוצים מופרכים, ובלבד שהאנשים היקרים לי יוכלו להשאר תמיד במשבצות שנקבעו להם בחיי" (עמ` 52)

אורית הראל כותבת פעמים רבות על יחסי אם- בת. היא טובה בזה. גם ספרה הקודם, "זה לא אומר שאני לא אוהבת" דן בנושא זה.
הפעם היא מתבססת באופן חופשי על מקרה שהיה. שעודנו.

הספר מספר את ספורה של סיגל, אשה מבוגרת ובוגרת, בעלת ילדים ומשפחה, שכל חייה התמודדה עם אמה היפה והדעתנית. העלילה נעה בין עבר להווה, בין דמות הגיבורה היום, כבוגרת, לבין דמותה כילדה קטנה הרוצה להשביע את רצון אמה.

מהספר, ובכלל, עולה השאלה האם מישהו מאיתנו אינו נשאר ילד בהתמודדותו מול ההורים? האם לא כולנו כסיגל, שמסרבת להתפכח, לפתוח את עיניה, וברמה זו או אחרת לשנות את דמותם של הוריה?

סיגל מדברת מדי יום, בשעה קבועה, עם אמה. יום אחד אמה אינה עונה לטלפון.
היא נעלמה. יום אחד היא פשוט נגוזה. איש אינו יודע מה קרה לה. המשטרה חוקרת בעצלתיים. אין חדש לפלילים.
בנסיון להבין מה קרה לאמה, צריכה סיגל לחזור לעבר, להתמודד עם לא מעט שדים, ואז להחליט מה הלאה.


ועכשיו לסיפור האמיתי.

" אומרים שאין דבר כזה שאנשים נעלמים יום אחד כאילו בלעה אותם האדמה.
אומרים שאין דבר כזה אנשים שנעלמים ככה סתם, פתאום.
בלי להשאיר שום סימן" (עמ` 5)

בשנת 1997 נעלמה יהודית נוטר, אז בת 51. איש אינו יודע מה קרה לה.

גם היא הייתה אשה מבוגרת, אם לילדים בוגרים, סבתא לנכדים.
גם אצלה עלה החשד שהיא נעלמה לאחר שלא ענתה לשיחה (שאותה היו מקיימים בשעה קבועה).
גם אצלה לא היה חשד לפלילים. גם במקרה הזה המשפחה פנתה לחוקרים פרטיים, שלא הצליחו למצוא דבר.
גם אצלה הופיעו רמזים שהיא קיימת ועוקבת (ברמה זו או אחרת) אחר ילדיה- בזמנו התפרסמו כתבות שנשלחו זרי פרחים לאחר הולדת נכדתה, אבל לא הצלחתי למצוא לזה סימוכין.
התעלומה הזו לא נפתרה עד היום.


ועכשיו נעשה קאט מהמציאות ונחזור לספר.

קצת קשה לדבר על הספר בלי ספויילרים, ולכן לא אכנס לעלילה יותר מדי. רק אומר שבשלב מסויים העלילה הולכת ומתרחקת מהסיפור האמיתי (עליו, כאמור, היא מבוססת בצורה חופשית למדי).

הספר מיועד לנשים. רק לנשים יש מערכת יחסים מורכבת שכזו עם אמותיהן (ולא, זה לא סקסיסטי, ואני לא מזלזלת במערכת היחסים של הגברים עם אמותיהן, זה פשוט שונה).

יש לא מעט נקודות בהן התחברתי לספר.

מצד שני, יש לומר שהסוף נראה לי מעט מאולץ. אולי זה כי אני מכירה את הספור האמיתי. אולי כי היה צריך לתת סוף כלשהו.


נורית אהבה את הספר בלי הסתייגויות.

אורית הראל היא סופרת, עתונאית ועורכת. פרסמה חמישה רומנים. על ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" זכתה בפרס הזהב מטעם אגודת המו"לים.


פרטים נוספים על יהודית נטר ניתן לראות כאן, או בדף הרשמי של משטרת ישראל.
ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר.

לסיכום, ספר לנשים, ולא ככינוי גנאי.
(כי אולי קיוויתי שהיא תפתור את התעלומה)

כל היודע דבר/ אורית הראל
הוצאת כתר, 2009
342 ע"מ

תגיות: , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מקור, קראתי | 10 תגובות »

בדידותו של קורא המחשבות

יום ראשון, 24 בינואר, 2010

"נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד" (עמ 9).

בכל חברה יש אנשים כאלו, ספק `שקופים` ספר נעלמים מרצונם, שחיים להם בבדידות קשה ומעיקה.
האמת היא, שבאיזשהו שלב בכלל לא משנה האם הבדידות נובעת מתחושות מוטעות או ממציאות קיימת, אבל מי שחווה את התחושה, יודע עד כמה היא קשה, עד כמה היא מחניקה.

נרי, גיבור הספר, הוא אדם כזה. הוא הבן הקטן במשפחה שלא רוצה אותו (טוב, אחותו אוהבת אותו, אבל הוריו לא). הוא תוצר של רומן מחוץ לנישואים, ולכן אמו רואה בו את ההבטחה שנעלמה לה, ואביו רואה בו את שליחו של הגבר ששכב עם אשתו.
לנרי יש עוד מגרעה אחת. הוא קורא מחשבות. הוא יודע בדיוק מה חושבים עליו, ולא רק עליו.


זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?

הייתה שם סצינה שבה מל גיבסון עומד ברחוב, ולא יכול לעמוד בפני נחשול המחשבות מכל הנשים שמקיפות אותו. עכשיו דמיינו לכם ילד קטן, בלונדיני, "מלאך שבדי" הוא מכונה, שמוקף במחשבות מכל הסוגים, כל  הזמן.

החיים האלה מעייפים, הלא כן?

כמו כל ילד דחוי, גם נרי מנסה למצוא חן בעיני הוריו, הוא אוסף פיסות מידע על כל רצח אפשרי (תחביב של אביו), מנסה למצוא חן בעיני אמו, אבל זה לא באמת עוזר- "בצבא גילו אצלי רשרוש בלב. חגגתי את האירוניה לבדי וכיבדתי בעוגה גם את אמי. היא הייתה מאושרת מזה. גם לא אמות בקרב וגם לא אחיה יותר מדי" (עמ` 32).

אני לא אוהבת ספרים שנוגעים בפנטזיה. אני מניחה שזו הסיבה שמעולם לא התחברתי לספריה של דלית אורבך.

הפעם החוויה הייתה שונה, אולי כי יכולתי להתחבר לתחושה של נרי, המתהלך בעולם בתחושה קשה שהוא לבד בעולם, שאיש לא יוכל להכיל אותו או להבין אותו.


ועכשיו יש ספויילר קטן…

הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.

סוף ספויילר

הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).

"בחדר השני ישנה נילי. [….] היא המראה היומיומית שלי. היא מספרת לי בנוכחותה מי אני וכמה אני באמת שווה. […] היא שותלת בי פרחים ומשקה. ואני פורח" (עמ` 294).

דלית אורבך היא ילידת רמת גן,  פרסומאית. זהו ספרה הרביעי.


למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.


(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).


בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ

תגיות: , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מקור, קראתי | 12 תגובות »

לא יפה לצחוק מהשואה

יום רביעי, 20 בינואר, 2010

 

"ההומור מחזק את המדוכאים, מעלה את המורל שלהם ומעורר בהם תקווה" (עמ` 29).
"ומי שחדל לצחוק- עד מהרה חדל לחיות" (עמ` 325).

חיה אוסטרובר יוצאת מנקודת הנחה לפיה הומור קיים בכל מצב.

כן, גם במצבים ש"לא יפה לצחוק בהם", כמו שואה.
"האדם צוחק כמעט על כל דבר. אנו צוחקים בלעג ובבוז או בסימפטיה ובחיבה. אנו מספרים בדיחה כדי לבטא עוינות או אינטימיות. הצחוק יכול להיות אמצעי להפגת חרדה או אינדיקציה לשחרור ממנה. הצחוק יכול לבוא בתגובה לכל סוג או מצב רגשי, לא פעם דווקא מצבים מדאיגים או טרגיים מביאים לידי צחוק" (עמ` 27)."יהודי אחד שנע שבאים להרוג אותו. הוא רץ לחדר והזליף היישר לתוך גרונו טיפות בושם.
`מה אתה עושה?` שאלו אותו בתמיהה. `אני רוצה להיות סבון ריחני"….

כדי לבדוק את טענתה נפגשה אוסטרובר עם נצולי שואה רבים וחשפה רבדים שונים של הומור שהיה קיים, בין אם בגטאות ובין אם במחנות ההשמדה עצמם. זה לא היה פשוט, חלק לא מבוטל מניצולי השואה היססו בטרם השיבו בחיוב, אבל לבסוף ניתן היה לקבוע בוודאות כי היה הומור בשואה, הומור שהתעסק בשני דברים שכמעט ולא היו קיימים: אוכל ומין.
הומור הנוגע לשואה הוא סוגיה טעונה. אני מכירה לא מעט אנשים (בעיקר בני הדור השלישי) שהומור `שואתי` נוטף מהם ללא הרף, ולא מעט אנשים שהומור כזה מחריד משהו עמוק בתוכם.

לכן הספר הזה, שהוא למעשה גלגולה של עבודת דוקטורט, כל כך חשוב.

אין מדובר כאן בהמעטה ובזלזול בשואה אלא מציג אותה, ע"פ עדות הניצולים, כתקופה שחורה שבה ההומור אפשר מעט פורקן רגשי. אחת מזירות ספורי הבדיחות הייתה המרחאה, בה הושמעו הבדיחות הבוטות יותר.

רק לדמיין את הסיטואציה, את התפאורה שמסביב, את האנשים הסובלים, יכול להסביר, ולו במעט, את כוחו של ההומור, שאפשר בכך לאנשים לשמור על צלם אנוש, ועל תקווה כלשהי.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון.

לסיכום,

(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)


ללא הומור היינו מתאבדים/ חיה אוסטרובר
הוצאת יד ושם, 2009
366 ע"מ

תגיות: , , , ,
שייך לקטגוריות ספרי עיון, קראתי, שואה | 17 תגובות »

לקרוא סרט

יום שני, 18 בינואר, 2010

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

הוגו הוא ילד יתום בן 12 שגר במשרד נטוש בבניין הרכבת בפריז. הוא עסוק בלהתחבא מהעולם, בכיוון שעוני התחנה (עבודה שדודו עשה עד שנעלם יום אחד והשאיר את הוגו לבדו) ובנסיון להחיות רובוט שאביו, שנספה בשריפה מסתורית, ניסה לשפץ.
 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אבל העלילה עצמה בספור פחות משנה. אם אתם מתעקשים לדעת, להלן תקציר העלילה:
"הספור שאני עומד לספר לכם מתרחש בשנת 1931 תחת גגות פריז. תפגשו בו ילד ושמו הוגו קברה, שפעם, לפני זמן רב, מצא ציור מסתורי ששינה את חייו לנצח" (עמ` 9).

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 "הזמן יכול למתוח אתכם בדרכים שונות.
כהרף עין מופיעים תנוקות בעגלות, ארונות מתים נבלעים באדמה, מלחמות נגמרות בנצחון או בהפסד וילדים עוברים גלגול, כמו פרפרים, ונעשים מבוגרים.
זה מה שקרה לי" (עמ` 519).

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

ספר שלא מתאים לכל אחד, אבל מי שקורא אותו לא ישכח אותו.

יש לספר אתר רשמי.
וגם נורית אהבה אותו.

לסיכום,

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות ספרי ילדים ונוער, קראתי | 14 תגובות »

לא נאנסה לשתוק

שבת, 16 בינואר, 2010

"איך אפשר להסביר איך הרגשתי כשנאנסתי? איך אני יכולה להסביר את התחושה של הפחד הזה? איך אני יכולה להגדיר את התחושות שהרגשתי כשהם עשו בי מה שהם רוצים? איך אני יכולה להשתמש בקול שלי אחרי שהוא אכזב אותי?" (עמ` 52).


דנה הייתה ילדה רגילה. היא למדה בכיתה ט`. אני מניחה שהיו לה חלומות ותהיות ומחשבות בדיוק כמו לילדים שלכם. בדיוק כמו שהיו לנו. עד שיצאה ערב אחד ממסיבה של הכיתה ונחה על הדשא. אחד מהחבר`ה בבית הספר התקרב אליה, שם את ידו על כתפה.

ובאותה נקודה הכל נחרב.

הם היו ארבעה. ארבעה שהכירה. היא הייתה רק אחת. כשהם גמרו, היא נגמרה. זו לפחות הייתה התחושה שלה.

היא לא דיברה. מעטות הנשים, לא כל שכן הנערות/ילדות, לא כל שכן הקבוצניקיות, שחוו אונס ומדברות. הן לא חושבות שמישהו, אי פעם, יוכל להבין מה הן עברו. יוכל לא להאשים.

לזכותו של הקיבוץ יש לומר שהם שמו לב שמשהו קרה. "לקח להם זמן להבין שאולי משהו קרה. לקח להם המון זמן לחבר אחת ועוד אחת ולקבל שתיים. כשהם פתרו את המשוואה, כבר היה מאוחר מדי בשבילי. הכעס השתלט על כל כולי" (עמ` 45).
לגנותו של הקיבוץ יש לומר שהם לא התאמצו יותר מדי. הרבה יותר קל להוציא את האדם הפגוע מהמקום, עדיף לא להשאר עם דגל מתנוסס מול העיניים כל הזמן, ולכן בסופו של דבר  מוצאת את עצמה דנה מחוץ למסגרת- אם היא לא מסוגלת להיות `כמו כולם`, בית הספר לא יכול להכיל אותה.

מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה לבד בעולם? שלא יכולה להכיל את עצמה? שכועסת על כולם, ובעיקר על עצמה? שמרגישה שאין לה שום זכות קיום, כי היא טמאה. כי היא נכנעה להם. כי היא לא נלחמה מספיק. מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה מושלכת בבת אחת אל מחוץ לחייה?
"אני תקועה באותה נקודה, לא מצליחה לזוז ממנה, וכולם מתקדמים במסלול הרגיל. אותי העיפו מהמסלול והם עדיין בתוכו, כל אחד מתקדם בקצב שלו, בכח שלו, אבל מתקדם ובתוך המסלול" (עמ` 201).

יש המון כעס, וכשאין על מי לכעוס המטרה הקרובה ביותר היא את.
הרס עצמי הוא כל כך… כל כך קורץ, כל כך מזמין. הרי זה מעגל שמזין את עצמו- תעוללי לעצמך רע כי את שונאת את עצמך, ואז תשנאי את עצמך בגלל הדברים שעשית.


יש נשים שבורחות לסמים, כי הן לא רוצות להרגיש.
יש נשים שמחפשות את השליטה שאבדה להן. הן חייבות להיות בשליטה כל הזמן.
יש נשים שבוחרות `לעשות תיקון` (כביכול), לקבל את השליטה מחדש:

"עד עכשיו הייתי מסתכלת על יחסי מין כעל משחק מלחמה. אני בחרתי קורבנות, אני פיתיתי אותם, אני השתמשתי בהם ואני זרקתי אותם בסופו של דבר. שום רגש לא היה מעורב שם. מבחינתי הכל היה מכני לחלוטין. יחסי המין היו הנשק העיקרי שלי במסע הנקמה שלי בגברים ובעצמי. השפלתי אותם, גרמתי להם לבקש עוד, גרמתי להם להתחנן. יחסי מין נתנו לי מין הרגשה מדומה של שליטה" (עמ` 106).


הבעיה עם כל הבריחות היא שבסופו של דבר את נשארת לבד.
גם דנה ברנזון, מחברת הספר, נשארה לבד.
לפסיכולוגים, לטענתה, לא הייתה שום סיבה ללכת:

"אני שונאת אותם. הם תחמנים. הם שקרנים. הם לא אמיתיים. הם לא נמצאים פה באמת בשבילי. בשבילם אני רק מקרה שנכנס בדלת. אף אחד לא יתייחס אלי כמו אל `מקרה`" (עמ` 46).

ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, ודנה, כתושבת הצפון, נחשפה לטראומות לא פשוטות. הפעם היא החליטה לחיות.
אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. איך עושים את זה בכלל? ועם מי? מי אמור ללוות אותך בדרך הזו, כשברור לך שאיש לא יחזיק מעמד? שאת קשה/רעה/חסרת תקנה?
"רפאל הוא הראשון שלא מתרשם מהפיצוץ. הוא לא מפחד ממני. לא משנה כמה אני מנסה, זה לא עובד. הוא לא מרים ידיים. אמנם ביקשתי ממנו לא לוותר לי, אבל יש גבול כמה בנאדם יילחם יחד איתי עלי" (עמ` 161).

זה אחד הספרים החזקים ביותר בעיניי בנושא כל כך טעון כמו אונס. והנה, גם אני משתמשת פה במכבסת מילים.
אנסה שוב: זה אחד הנסיונות הטובים ביותר בעיניי לגרום לאדם שלא חווה אונס להבין מה זה.
אין כאן שום התייפייפות. אין כאן הבטחה לסוף טוב. יש כאן הסתכלות עם המון אומץ על פצע פתוח, לעיתים מדמם. המון געגוע לנשמה/לאדם שהיה אז.

יש כאן אמירות קשות. כואבות. שלופתות את הנשמה.

ולמרות כל זאת, הרשו לי הערה טכנית קטנה: אין הרבה שגיאות הגהה, אבל יש כמה והן צורמות ("גערו מעלי" במקום "גהרו" בתיאור האונס לדוגמה).


דנה ברנזון היא אדם אמיתי לחלוטין. היא כותבת בשמה האמיתי, מתראיינת בקולה האמיתי, ואפשר גם לכתוב לה. היא אדם אמיתי לחלוטין שהחליטה סוף סוף להפסיק להתבייש במה שנעשה לה, ולהשתמש בקולה כדי שאחרים אולי יוכלו לשמוע סוף סוף. צריך להעריך את האומץ להיחשף בשמך כשאת קיבוצניקית בישראל הקטנה.

היא מנהלת "אני אתה והטבע", מרכז שיקומי טיפולי לאנשים ולחיות בר פצועות.
היא בוחרת לחיות.

"למה את לא נותנת לעצמך לחיות? כמה אפשר להעניש את עצמך על משהו שהוא לא אשמתך ולא בשליטתך והוא כבר קרה? די. מספיק. תענישי אותם בחיים שלך. תענישי אותם בהגשמה שלך, תענישי אותם באהבה שלך" (עמ` 78).


הצצה בספר ובדברים שדנה כתבה לקוראים אפשרית באתר ההוצאה.

לסיכום,
 (בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל שמגיע)

נחשים וסולמות בדרך הביתה/ דנה ברנזון
הוצאת Contento De Semrik, שנת 2009
293 ע"מ

תגיות: , , , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מקור, קראתי | 16 תגובות »

דברים שלא סיפרתי

יום רביעי, 13 בינואר, 2010

"כל חיינו היינו אחי ואני לכודים בספורים שהורינו סיפרו לנו- מעשיות על עצמם ועל אחרים. כל אחד מהם רצה שנחרוץ משפט על האחר. לפעמים הרגשתי מרומה, כאילו מעולם לא הרשו לנו להחזיק בספור משלנו. רק עכשיו אני מבינה שהספור שלהם הוא גם שלי" (עמ` 13).
יש קלישאה שמדברת על "רגעים קטנים של אנשים", אבל לטעמי זהו סוד קסמו של הספר.
זהו ספורה של אזאר, אזי בקרב אוהביה, שגדלה בטהרן על רקע המהפיכה האסלאמית וימי שלטון השאה.


אבל באותה המידה זהו ספורם של לא מעט ילדים (וילדות) שחיו, גדלו, ועדיין זוכרים את הדינמיקה המשפחתית, את ערעור הקשר שבין ההורים, המחנות הנוצרים, החשש להשאר עם ההורה הפחות אהוב.
"לבד מפחד התפרצויותיה הצוננות של אמי ותביעותיה התמידיות, חייתי בפחד עמוק וקבוע פן אאבד את אבי. אני זוכרת ערבים רבים מספור שישבתי ליד החלון וחיכיתי לשובו הביתה, כריתי אוזן לפסיעותיו בחדר הכניסה, ורק אז יכולתי סוף סוף להירדם" (עמ` 34).

שיהיה ברור, לא מדובר כאן במשפחה אלימה, אזי לא עברה שום התעללות בבית (מלבד כל מיני אנשי דת שניסו לגעת בה במקומות "טמאים" כדבריהם).
אזי גרה עם אם דומיננטית, שמכניסה לכיס הקטן כל פולניה שאי פעם חשבתם עליה- היא מקטרת, ארסית, קרירה, בטוחה שהעולם סובב סביבה, עם אבא לא ממש נוכח- כשהוא נוכח, הוא לא מתעמת עם אשתו, וכשהוא לא נוכח הוא עצור שנים ארוכות בהאשמות ערטילאיות, ועם אח קטן (שאמה אוהבת, לטענת אזי, הרבה יותר).

ועכשיו אנחנו מגיעים לאבל הגדול- לא מדובר רק בסאגה משפחתית, או בספר על יחסי אם- בת, אלא בספור על איראן כולה, וככזה הספר מלא בפרטים על אנשים שהוצאו להורג, על ההסטוריה הפוליטית באיראן, על החיים בה, ולא מעט ביקורת על היחס לנשים.

לאור זאת, יתכן שמי שמחפש פשוט ספר על יחסים משפחתיים, יתאכזב מעט, אבל מי שנהנה מ"לקרוא את לוליטה בטהרן"- יהנה מאוד מהספר.
ומילה טובה נוספת לסיום- עיצוב העטיפה בגרסה העברית לספר מאוד מצא חן בעיניי- אשה עטופה ברעלה, ולכן פיה סגור והיא אינה מדברת. נוכחת- נאלמת.


ניתן לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.
פרטים נוספים על הסופרת אפשר למצוא כאן.

לסיכום,
 (בעיקר בגלל שרציתי יותר משפחתיות ופחות טהרן)

דברים שלא סיפרתי/אזאר נאפיסי
Things I`ve Been Silent About / Azar Nafisi
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

תגיות: , , , , ,
שייך לקטגוריות פרוזה מתורגמים, קראתי | 18 תגובות »

נגמר הקסם של ימי התום

יום שלישי, 12 בינואר, 2010

מעשה בבחור צעיר, מגודל, שחבריו מכנים אותו "פין" (טרול במיתולוגיה האירית), בן 19, שפוגש יום אחד ילדה עזובה בת 6 ומביא אותה לביתו.
בעולם של היום אותו בחור היה נכלא לשנים ארוכות (במקרה הטוב), הסוטה המסוכן, אבל פעם, בימי התום, הייתה זו תחילתו של ספר שדורות של ילדים (למה להתחסד, ילדות דווקא) קראו.


"מר אל כאן אנה" מספר את ספורה של אנה, ילדה בת שש, שפוגשת בשעת לילה מאוחרת את פין, שנשבה בקסמיה, ומכניס אותה ללבו ולמשפחתו.
"היא נראתה כבת פראים קטנה, מרוחה כולה בצבעי צבעים, על פנים וזרועות, צואר ורגלים; חזית שמלתה מהומת צבעים מוחלטת" (עמ` 14).


אנחנו לא באמת יודעים יותר מדי על אנה. יש מספר רמזים לכך שחייה לא היו קלים, ושהיא ברחה מבית מתעלל. משטרה כמובן לא מתערבת, כמובן שחייה של אנה מאושרים, ימי התום כבר אמרתי?

אנה חיה בביתו של פין שלוש שנים, עד למותה הטרגי.

בספר נתקלתי פעם ראשונה לפני שנים רבות.
כבר אז לא אהבתי אותו, ולמען האמת זנחתי אותו די מהר.

גם היום, כבוגרת, איני אוהבת ספרים מתפלספים, שדנים בנושאים תאולוגיים של טוב מול רע, מלאך מול אלוהים. לפני עשרים שנה, כשהייתי ילדה, לא סבלתי אותם אפילו יותר (הזיקנה גורמת לך להיות סובלנית יותר).


הספר עוסק רבות בנושא האלוהים. אנה עוסקת רבות בנושא:

"ההבדל בין איש למלאך הוא פשוט. המלאך הוא בעיקר מבפנים, והבן אדם הוא בעיקר מבחוץ" (עמ` 7).


ברור לי שאני מקימה עלי עשרות אנשים שאהבו את הספר, אבל ראבאק, אם אנה הייתה חיה היום היא הייתה `ילדת כאפות`, או הבת של הרבנית קוק (בחרו מהי האופציה המועדפת עליכם).


בדומה ל"נסיך הקטן" גם כאן מדובר בספר פילוסופי משהו, שדורות של ילדים/מבוגרים ראו/רואים בו ספר מופת. גם כאן גיבור/ת הספר נעלם לפתע. וכן, גם את "הנסיך הקטן" לא סבלתי.

פיין הוא שמו הספרותי של סידני ג`ורג` הופקינס, שחי באיסט אד בלונדון בשנות ה-30` של המאה הקודמת. הוא עזר לילדים במצוקה ושנים לא מעטות זחל על רגליו לאחר שנפגע ע"י רכבת (בסופו של דבר עבר ניתוח ששיקם, ולו חלקית, את הליכתו).

הספר יצא לאור בשנת 1974 ותורגם לעברית (במספר מהדורות) החל משנת 1979.
עד היום, אגב, לא ברור האם הספר מבוסס, ולו חלקית, על מישהי מיוחדת.

לספר יצאו שני המשכים שלא זכו להצלחה: "Anna`s Book" (שתורגם לעברית כ"ספר של אנה" בשנת 1988) ו"Anna and the Black Knight" (שלא תורגם לעברית).

לסיכום:

  (כי בכל זאת מדובר בספר שפעם היה קלאסי משום מה)

מר אל כאן אנה/פין
Mister God, This Is Anna/Fynn
מאנגלית: אוריאל אופק
הוצאת זמורה ביתן, 1987
183 ע"מ

תגיות: , , , , , ,
שייך לקטגוריות ספרי ילדים ונוער, קראתי | 17 תגובות »

גלעד שמן- תגובתו של בית הנשיא

יום שלישי, 12 בינואר, 2010

לפני כחודש פרסמתי פוסט על הרוצח גלעד שמן, שרצח את חברתו לשעבר עינב רוגל. כעסתי על העובדה שפרס, כנשיא המדינה, קצב את עונשו של רוגל.
לא מעט אנשים אמרו לי אחר כך "למה שלא תשלחי את זה לפרס?", אז שלחתי.

היום קיבלתי את התשובה, המצ"ב.
אותי זה ממש לא מנחם ו/או מספק.

תוספת: מאחר וקיבלתי תלונות שלא רואים את המכתב, אני מעתיקה אותו כלשונו, במקום התמונה:

"מטבע הדברים ועל פי דין, איננו יכולים להיכנס במסגרת תשובה זו לפרטים החסויים בטיפול בבקשתו של האסיר גלעד שמן לקיצוב עונש מאסר העולם אשר הוטל עליו.

עם זאת, מצאנו לנכון להביא לידיעתך את הדברים הבאים:

שיטת המשפט בישראל קבעה בחקיקה מנגנון לצורך קיצוב עונשם של אסירי עולם. על פי חוק הוקמה ועדה מיוחדת בראשותו של שופט מחוזי, בה חברים שופט נוסף, איש מקצוע בתחום הטיפולי והממונה על מחלקת החנינות במשרד המשפטים. בפני ועדה זו מובא כל חומר בעניינו של האסיר ותפקידה הינו להמליץ בפני הנשיא על קיצוב עונשם של אסירי עולם, על בסיסם של שיקולים עונשים אחידים ושוויוניים. המלצת הועדה לקציבת מאסרי עולם מועברת אל שר המשפטים אשר מעבירה אל נשיא המדינה בצירוף חוות דעתו.

במקרה דנן המליצה הועדה לקציבת מאסרי עולם לקצוב את עונשו של האסיר לשלושים שנות מאסר, אולם נשיא המדינה החליט לקבל את המלצת שר המשפטים מר יעקב נאמן ולקצוב לחומרה (ההדגשה במקור) את עונשו של האסיר לשלושים ושש שנים, בשל נסיבותיו החמורות של הרצח בו הורשע, ובשל החומרה היתרה שהנשיא מייחס לרצח מסוג זה.

יוצוין, כי האסיר מרצה למעלה משמונה עשרה שנות מאסר וכי ככלל, אסירי עולם זוכים לקציבת עונשם לאחר פרקי זמן קצרים יותר שבין שמונה לשתים עשרה שנים לאחר תחילת מאסרם.

עוד יודגש כי לאחר החלטת הקיצוב, מועד סיום העונש על ידי האסיר יהיה בשנת 2027.(באופן תאורטי הם צודקים, באופן מעשי- למרבית האסירים מנכים שליש מהתנהגותם, מה שאומר שבתום 24 שנות מאסר יש סיכוי לא רע ששמן ישתחרר… זה אומר עוד 6 שנים בלבד)


בכבוד רב,

ג`מאל קדרי, עו"ד
סגן היועצת המשפטית לנשיא המדינה.


תגיות: , , ,
שייך לקטגוריות אקטואליה | 22 תגובות »

« פוסטים ישנים יותר