ספור אחד מתוך שניים (הספור השני יעלה מחר) שכתבתי לציון יום המלחמה באלימות נגד נשים שיצויין ב25.11.
אף אחד לא ממש ידע מהיכן הגיעה. או מתי. יום אחד הוא הופיע למפגש הקבוע של החבר`ה יחד איתה, "זו רותי" אמר ולא יסף. והיא,כמו לא רצתה להפריע התיישבה לידו שקטה, נבוכה.
האמת היא שלא ממש ידענו מה לעשות איתה. בכל זאת, זה היה מוזר. אנחנו חבורה קבועה שנפגשת כל מוצ"ש במסעדה. ארבעה זוגות והוא. הוא תמיד היה הרווק הנצחי. אף פעם לא התחתן, למרות שהיו לו הרבה מאוד חברות, משום מה הוא תמיד נשאר בסוף לבד.
היא גם הייתה שונה. צעירה כזו, לא הייתי נותנת לה יותר מעשרים, עשרים וחמש. ועליה גם ראו שהיא באמת נבוכה, לא סתם עושה הצגה.
בפגישה השניה היא כבר חייכה אלינו והתיישבה ליד"שולחן הבנות" כשהוא ישב עם כולם מדבר על כדורגל ושאר דברים שבנים,"הילדים" קראנו להם, מדברים עד כלות כל פעם שהם נפגשים.
אמרה שהיא סטודנטית. להוראה. שכך פגשה אותו. במסגרת פרוייקט שלה באוניברסיטה נפגע חניך שלה, והיא ליוותה אותו לחדר מיון. ושם פגשה אותו. סיפרה שהיא התאהבה ממבט ראשון, למרות שלא היה נראה לה שזה הדדי. אמרה שכשאמרה לו ששמה רות, צחק לעברה ומיד שינה זאת לרותי. "כמו רותי סמרטוטי"אמרה וחייכה. כן, זה קצת קשה, מערכת יחסים שכזו. בכל זאת יש פער גילאים, והעבודה שלו. וכולנו יודעות עד כמה הוא מסור וכמה לילות הוא משקיע, אבל היא אוהבת אותו.
האמת, שכולנו קינאנו קצת. כל הבנות היו מאוהבות בו בעבר. ראינו איך הוא אוהב אותה. באמת. תמיד דאג שתשב לצדו, מחבק אותה. דואג לה. מהר מאוד היא עברה לגור אתו, הם הלכו לקנות לה בגדים ביחד- הוא לימד אותה הכל, והיא לא יכלה להיות רגע אחד בלעדיו. כל פעם שהצענו לה לצאת יחד אמרה `רגע. אני צריכה לשאול אותו`.
הלוואי עלינו אהבה כזו.
ואז יום אחד התקשרה אלי. ביקשה להפגש. זה היה די חריג, אני חייבת לציין. כלומר, הכרנו כבר כמה חודשים טובים אבל היא אף עם לא התקשרה אלי. ועוד בקול כל כך מלא חשש.
נפגשנו במרכז העיר. אני אוהבת לשבת שם לראות את המוני האנשים הרצים ממקום למקום.
העיר הזו היא תמיד בתנועה, כאילו אין דקה, מה דקה- שניה, לנשום מרוב שהם רצים, אין להם זמן לבדוק מה שלומם, מה קורה לזה שהולך לידם.
התיישבנו באיזה בית קפה. והיא נראתה פורחת. אין מה להגיד. טוב, הוא תמיד ידע לטפל בנשים שלו יפה.
היא רזתה מאוד. לא שהיא הייתה שמנה קודם, אבל די התפלאנו שהוא יוצא עם מישהי לא רזה מאוד. בכל זאת, הוא צריך לדעת על הסיכונים בהשמנה.
היא לבשה חולצה ארוכה, שהבליטה את העיניים הגדולות שלה, למרות שדי תמהתי, אחרי הכל, אמצע אוגוסט. שתקתי.
"הוא רוצה להתחתן"אמרה לי.
"ו…?" שאלתי, לא לגמרי מבינה מה היא רוצה.
היא הפשילה קצת את שרוול חולצתה, מראה לי חבורה מכוערת, ירוקה- סגלגלה על זרועה.
"מה זה?", שאלתי בזעזוע, "נפצעת? אמרת לו?"
היא לא ענתה
"רגע… את לא רוצה להגיד שהוא… לא יכול להיות. אני מכירה אותו. בטח יש כאן איזושהי אי- הבנה. תני לי לדבר איתו".
לא יכולתי להאמין. אחרי הכל, אני מכירה את הבן אדם הזה. הוא היה עם בעלי בצבא, הם למדו יחד בפקולטה לרפואה. לא יכול להיות. ומצד שני, אני בכל זאת צריכה לבדוק את העניין, איך אשן בלילה אם לא אבדוק את זה?
כשהלכה לשירותים, התקשרתי אליו. הוא צחק כשסיפרתי לו "באמת, טובה, נראה לך?! רותי פשוט רזתה בזמן האחרון והעור שלה נעשה עדין. את יודעת, השתוללנו קצת…" הרגשתי כמו מטומטמת כשאמר לי בסוף "אני חייב לרוץ, אבל תאמרי לה שאפגוש אותה בערב".
ממש כעסתי עליה. "תשמעי, אני מבינה שאת לחוצה מהחתונה, אבל את לא יכולה לצור רושם כזה אצל אנשים. זה לא בסדר".
היא התחילה לבכות, בכי שרק גבר אחרי שאמרתי לה שדיברתי איתו, וזה רק גרם לי לכעוס עליה יותר. ישבנו שם עוד כמה דקות ואז עזבתי.
החלטתי שאני לא רוצה לראות אותה יותר. מזל שהיא אמרה לי את זה, ולא רצה למשטרה. לפחות סגרתי את בינינו, ואף אחד לא צריך לדעת על זה.
חודש אחר כך הם התחתנו. חתונה צנועה, ברבנות.
אחרי הטקס הוא לקח אותי הצידה והודה לי "אני ממש מודאג. רותי… יש לה כל מיני פנטזיות אלימות. אני מקווה שאת מבינה שהיא לא רואה את המציאות כמו שהיא…"
הסתכלתי עליה. היא נראתה לי קצת `מעופפת`, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, והוא אכן הודה "כן. החלטתי שהיא צריכה כדורי הרגעה אחרי שהיא דיברה איתך". מסכן. איזה אדם יקר הוא. ואיך הוא אוהב אותה.
הם עברו לרחוב לידנו זמן קצר לאחר מכן. אבל לא יצא לי לראות אותה הרבה.
ביום ההולדת שלו החלטנו לעשות לו הפתעה ולהגיע אליו הביתה. הוא עוד לא היה, ורותי פתחה את הדלת.
האשה שעמדה מולי לא דמתה כלל לאשה היפה שהכרתי. השיער שלה היה מוזנח. היא הייתה לבושה ברישול, וראשה היה חבוש. כשראתה אותנו נבהלה במקצת "הוא לא כאן" אמרה, מנסה לסדר את בגדיה. הסברתי לה בנחת שרצינו לעשות לו הפתעה, והיא הזמינה אותנו להיכנס. לזכותה יאמר שבית כזה לא ראיתי בחיים. הרצפה הבריקה, הכריות שעל הספה היו מסודרות בסדר מופתי ולא ראיתי גרגר אבק. טוב, אחרי החתונה היא כבר לא למדה. הוא הסביר פעם שהוא מרוויח מספיק כסף ושאשה לא צריכה לעבוד אם היא לא חייבת.
מישהי שאלה אותה לפשר התחבושת והיא הרימה את ידה, נבוכה "נפלתי" מחייכת חיוך נבוך "אין לי שיווי משקל".
כשהגיע, אחרי כמה דקות, כל כך שמח לראות אותה, ממש התרגש. ישר אמר לרותי "חמודה, לכי תכיני לאורחים שלי לשתות, ותיזהרי, את יודעת כמה מגושמת את יכולה להיות…" וכל כך הרבה אהבה היתה בקולו, והיא ענתה לו "אני לא הסמרטוט שלך!".
השתרר שקט. זה כבר לא היה נעים, להיות נוכח במריבה משפחתית. זה לא היה העסק שלנו. והוא הסמיק וקם לעברה, מושך אותה לעבר חדר השינה. הדלת נטרקה.
לא ידענו מה לעשות. אחרי כמה דקות הוא יצא, נינוח ורגוע.
"נשים! זאתי נכנס לה לראש הרותי- סמרטוטי", התנצל, "היא תיכף תצא". ובאמת, אחרי כמה דקות היא יצאה עם לחיים סמוקות. כנראה התביישה, ובצדק אם תשאלו אותי.
בכל מקרה, ולמרות הכל, זה היה ערב נעים. רותי לא כל כך דיברה, כי הוא עוד היה מעוצבן עליה, אבל ראינו עד כמה האהבה קיימת ביניהם. הוא כל הזמן החזיק לה את היד, שמר עליה שלא תאכל עוגה כיוון ש"יש לך נטייה להשמנה, חמודה".
מה אגיד לכם, הלוואי עלי בעל כזה.
למחרת, לקראת הצהריים פתאום שמעתי סירנות ברחוב שלנו. ממש פחדתי. חשבתי ששוב היה פיגוע, אבל מתברר שזו הייתה רותי.
בעלי התקשר אחרי כמה דקות מבית החולים "רותי מאושפזת. המנוול `פוצץ` אותה ממכות". לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. מי מנוול? מה קרה?
מתברר שרותי שוכבת חסרת הכרה. גפיים שבורות. ואיפה הוא? "במעצר".
יומיים אחר כך, כששוחרר בערבות הוא ישב ודיבר איתי. בכה לי. אבל ממש. "מה אני אעשה, אני אוהב אותה. היא משוגעת. היא נפלה במדרגות והתחילה שוב עם הפנטזיות.."
מה אני אגיד לכם, מסכן.
איזו אהבה מהסרטים. איך הוא אוהב אותה…
כך הוא חושב לפחות…) לא באמת מעניינת אותו. הוא יארגן בעצמו מפלצת, ואחרי שהמוני בני ישראל יתרגשו ויסערו בעקבות גילוי "המפלצת", הוא גם יברח מהבית כדי שיחשבו שנאכל על ידה.
.
. גם איתן וגם דן טענו שלא היו רוצים להיות כמו חיים, אבל שהיו שמחים לפגוש את המפלצת.
) שהייתה בשולי כפר הנוער בן שמן, התגייס לפלמ"ח, נפצע בקרב 
.
).
.
