ארכיון פוסטים מהחודש "אוגוסט, 2009"

שלום, אני נוסעת…

יום חמישי, 20 באוגוסט, 2009

טסנו לנו לירח דבש מהחלומות, מקווה שתחכו לי עד שאחזור, עם מלאי של סקירות חדשות.

תהיו טובים, שמרו על עצמכם מפגעי החודש הנורא הזה.

שבעה סוגי עמימות

יום רביעי, 19 באוגוסט, 2009

אתה יודע שאתה מאוהב במישהי אם נוח לך כשאתה מתעורר לידה, למרות שלפה שלך יש ריח של מים שהיו תקועים שבוע בתחתית של אגרטל. אתה יודע אם אתה נורא מתרגש לראות אותה, לדבר איתה שוב, אם אתה מתגעגע אליה אחרי כל השינה הזאת, אם אתה יכול להתגלגל מהמיטה למקלחת, ובלי להפסיק להרגיש שוב בנוח לעשות גרעפס, או אפילו להפליץ ולנסות לשיר בכל מיני סולמות את שיר הנושא מסרט של פיטר גרינווי, סרט ששניכם שנאתם ושניכם לא ראיתם".

זהו ספור על אהבה גדולה מהחיים. בצלם של הימים הנוראיים שעוברים עלינו, אגדיר את האהבה הזו כאובססיה. כמחלה. סיימון, גיבור הספור, הוא גבר מקסים, רגיש, רציני, חובב שירה. הוא היה פעם מורה, והיום הוא מובטל. הוא החבר שכולם היו רוצים שיהיה לבת שלהם. והוא מאוהב קשות באנה, האקסית המיתולוגית שלו, אקסית שהייתה שלו עשר שנים קודם לכן.
למרות שאנה נשואה לגבר אחר, ג`ו, וסיימון עצמו נמצא במערכת יחסים, מוזרה ככל שתהיה, עם אנג`ליק (הוא קורא לה אנג`ל) הזונה, סיימון מחליט שהדרך הנכונה ללבה של אנה היא על ידי כך שיחטוף את בנה הקטן סאם מבית הספר.

כך מתחיל ראשומון עבה כרס (794 ע"מ) המסופר משבע נקודות מבט שונות: סיימון, אנג`ליק, ג`ו, אנה, ד"ר אלכס קלימה (הפסיכיאטר של סיימון), דניס מיטשל (קולגה של ג`ו) ורייצ`ל קלימה, חברתו בהווה של סאם (ובתו של ד"ר קלימה).

לזכותו של הספר יאמר שלמרות העובי, לא סבלתי מקריאתו. ספור התפוררות משפחתם של אנה וג`ו הוא ספור עצוב, שיכול לגעת בכל אחד מאתנו, האהבה הגדולה שחש סיימון לאנה היא אנושית (טוב, בגבולות הנורמטיביים שלה) ולמעשה אפשר להזדהות עם כל אחד מהגיבורים. גם העובדה שהספר מסופר מאינספור זוויות בהחלט מוסיף לעניין.
המממ…
מצד שני- אין בספר הזה שום דבר ייחודי. למען האמת, רוב הקולות נשמעים בדיוק אותו דבר. לצערי הרב, הסוף הוא קלישאי למדי. עד העמ` ה200 בערך עוד הייתי מסוקרנת. אחר כך פשוט רציתי לסיים את הספר. ולא, זה לא ספר גרוע עד כדי כך שאפסיק לקרוא אותו באמצע.

אבל למה ארחיב במילים, אם אפשר פשוט לצטט:
"הרי לא יתכן שהשפוכת המנטלית של אנשים, שהיא מבולבלת וסותרת את עצמה, באמת ראויה לתיעוד. ככה נוצרים אנשים שמתעניינים יותר בפופיק של עצמם מאשר בחיים. ואם זה לא מספיק, אז זה גם מעודד אגוצנטריות, המרדף אחר האישי במקום אחר טובת הכלל"

מצד שני, קואלה אהבה אותו.

ומילה טובה לתרגום: בתחילת הספר מובא ציטוט משירו של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי לעומקו את הציטוט, המתאים כל כך.

שבעה סוגי עמימות/אליוט פרלמן
מאנגלית:יעל סלע- שפירו
הוצאת זמורה- ביתן, 2009
794 ע"מ.

לא תקין רומנטית

יום רביעי, 12 באוגוסט, 2009

אליענה ארז היא מורה לספרות והסטוריה בתיכון. המניעים האידיאליסטיים שהיא מנופפת בה כסיבה לכך שוויתרה על קריירה לטובת הוראה הם מסווה לריק בחייה, ריק שנגרם כתוצאה מנפילת בעלה במלחמת יום הכיפורים.
מתן דיאמנט הוא תלמיד כיתה י"ב. הוא דעתן, חושב, פילוסוף חובב, וכדרכם של בני שמונה עשרה, הוא לא ממש מוצא את עצמו. הוא מטופל באמא חולת סרטן. אין לו באמת חברים. הוא חולה סוכרת שרוצה להתגייס.
אליענה היא בת 54. מתן הוא בן 18.
על פניו יש כאן את הספר המנצח: יש מורה אידיאליסטית שלא מהססת לעמווד לצד התלמיד ולא לצד המורה, יש רומן בין אשה מבוגרת לבחור צעיר, נער אפילו. יש כאן מפגש בין אנשים בודדים. ברור שזה ספר להיט. חייב להיות.
או שלא.

זה אחד הספרים שממש עצבנו אותי. עצבנה אותי הגישה הפופוליסטית על כל תחלואי מערכת החינוך (נכון שיש תחלואים, אבל כמה אמירות פופוליסטיות אפשר). עצבנו אותי תאורי המין התכופים. מין לא אמור למלא חורים בעלילה, אלא לקשט אותה. עצבנה אותי דמותה של אליענה, האשה שכל כולה שקועה בעצמה.
ובעיקר, עצבן אותי הנסיון, שיתכן ונמצא בראשי בלבד, לכתוב סיפור דומה ל"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר.  ב"הנה אני מתחילה" מתפתח רומן בין מיכאלה, מורה לספרות בת עשרים ושש, לריבי, תלמידה בת ארבע עשרה. בשני המקרים מדובר ברומנים אסורים. בשני המקרים מדובר בשני ילדים/בני נוער שלא מוצאים את עצמם יותר מדי בחברת בני גילם. בשונה מ"הנה אני מתחילה", בו תחושת הניצול ברורה (לפחות לי) בעיקר בשל גילה הצעיר של הילדה, כאן תחושת הניצול כמעט ואינה קיימת.

לתחושתי, יוסי סוכרי לקח את פנטזיית הנעורים על המורה מהשיר "לוח וגיר" קצת רחוק מדי.
אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

לא תקין רומנטית/ יוסי סוכרי
הוצאת חרגול, 2009
165 ע"מ

טיולון בממילא

שבת, 8 באוגוסט, 2009

רח` ממילא בירושלים הוא אחד הרחובות המפורסמים בירושלים.
בעבר זו הייתה שכונת מצוקה ששכנה בקו התפר שבין מזרח ומערב העיר.
כיום הרחוב מהווה מתחם קניות, שמארח בתוכו בקיץ תערוכות שונות. השבוע הייתי שם ונהניתי מתערוכת הפסלים המוצגת שם, הייתי בלי מצלמה, כך שחזרתי שוב כדי לצלם.

כמות תמונות 12
רח` ממילא
אשה משתזפת בשמש
אמהות
קבצן
בודהיסט קטן
החלילן מהמלין
אשה כואבת
חלל בבטן
הרמוניה
עוד פסל עצוב
ואת זה אין בירושלים
בירושלים אין חתולים, רק חתולות

קול של פרפרים

יום חמישי, 6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ

אלף נשיקות

יום שלישי, 4 באוגוסט, 2009

מי שקורא את הרשומות שלי, כבר בטח הבין עד כמה אני אוהבת את אבשלום פיינברג.
מי שמכיר אותי, יודע עד כמה אני אוהבת את הנסיך הפרטי שלי.
לכבוד ט"ו באב הירשתי לעצמי להשתמש (בשינויים קלים) בחומרים של אבשלום פיינברג לטובת הנסיך הפרטי.

אלף נשיקות לך, אהובי

כך גומרות האוהבות  את כל המכתבים שלאהובם הן כותבות. אלף נשיקות לך, אהובי.
כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובי.

ראשית כל הייתי שמה נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל שערותיך החומות כמו כותרת של נשיקות, כמו ששמות למען התייפות היפות מחרוזת של פנינים.

ואחרי כן הייתי לוחשת לך באוזניך שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי הייתי מחליקה את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שמה שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כוס יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בצלוחית הקטנטונת שבקצה סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסוף את שפתותיך  אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כחוט השערה.

ועל צווארך הארוך שכצוואר הברבור, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות המים, צריך לשים חוטים חוטים, מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצוואר…
ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבך, ושמתי שפתי מולו, ודרך חולצתך  והעור הבשר והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.
ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כמו הפרחים בחתונתנו.


והנה כוסית בנשיקות, אהובי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות. ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!
אלף נשיקות לך אהובי!

ומי שמעוניין בגרסה המקורית של אבשלום פיינברג, אפשר לקרוא אותה כאן.

כשאשה נאנסת

יום שני, 3 באוגוסט, 2009

הנה מה שאני זוכרת. שפתיי נחתכו. נשכתי אותן כשהוא תפס אותי מאחור וכיסה את פי. הוא אמר את המילים האלה: "אני אהרוג אותך אם תצעקי." נשארתי ללא ניע. "את מבינה? אם תצעקי, תמותי." הנהנתי בראשי. הוא ריתק את זרועותיי לצדי גופי בידו הימנית ובידו השמאלית כיסה את פי.
הוא שחרר את ידו מעל פי.
צרחתי. מיד. בחטף.
המאבק החל.
(עמ` 9)

כשאשה נאנסת, דבר ראשון היא תוהה מה היא עשתה לא בסדר. איך היא יכלה למנוע את הפגיעה. האם יכלה ללכת בדרך שונה? ללבוש משהו שונה?
כשאליס הייתה בת 18 היא חזרה למעונות הסטודנטים.  מישהו הגיח מאחוריה, גרר אותה למנהרה חשוכה, הרביץ לה מכות. היא התחננה שיעזוב אותה. זה לא עזר. כשעזב אותה סוף סוף היא גררה את עצמה לחדר שלה, וידעה: חיי נגמרו. חיי זה עתה התחילו. (עמ` 46).


כשאשה נאנסת, הרבה מאוד אנשים לא רוצים לשמוע. חלק מעדיפים לא לדעת, אחרים חושבים שהפרטים מזעזעים מדי."את יכולה לנסות," היא אמרה, "אבל לא בטוח שאני אעמוד בזה" (עמ` 100).

הרוב יגידו, כמו אבא של אליס, שהם לא מבינים. ואי ההבנה הזו שקולה להאשמה: "איך זה שנאנסת אם לאנס לא היה סכין?" (עמ` 78).


כשאשה נאנסת, מעדיפים לא לדבר על זה. מנסים לעודד אותך בצורות שונות ומשונות. כאילו שמישהו מבין. כאילו שמישהו באמת חושב שהיה לה מזל.

במנהרה בה נאנסתי, מנהרה אשר שימשה בעבר כניסה תת קרקעית לאמפיתאטרון- המקום שממנו פורצים השחקנים לבמה ואשר עובר מתחת למושבי הקהל- נרצחה פעם נערה וגופתה בותרה לחלקים השוטרים סיפרו לי את זה. בהשוואה אליה, הם אמרו לי, היה לך מזל.  (עמ` 7)

זהו ספרה האוטוביוגרפי של אליס סיבולד, שנאנסה כשהייתה בת 18. בניגוד למצופה בחברה באותה התקופה (תחילת שנות ה-80`, אבל זה לא באמת השתנה) היא לא שתקה ולא הסתירה. מתוך הבושה והעלבון היא דיברה. היא סיפרה לשכנות שבאו לדרוש בשלומה, היא התעמתה עם הוריה שלא ממש ידעו איך ומה לעשות ואיך (אם בכלל) לתמוך. אחרי שזיהתה את האנס (זה לא ספויילר, זה כתוב בכריכה) הוא נעצר ונשפט. אליס נחשבה עדה טובה כי היא הייתה בתולה. ולא שתתה. היא הייתה לבנה והוא היה שחור.


כשאשה נאנסת, אחרי כמה זמן חושבים שהיא תהיה בסדר. שזה כמו שפעת, קצת זמן, קצת בכי, אולי לשכב עם מישהו כדי להרגיש שאונס זה לא באמת מין, ויהיה בסדר. הם לא באמת מבינים.
האיום היה בכל מקום. אף מקום ואף אדם אינם בטוחים. חיי שונים משל אנשים אחרים, ואך טבעי שגם אתנהג אחרת

(עמ` 298)

כשאשה נאנסת היא צריכה לבנות דברים מחדש. לפעמים זה יותר פשוט. לפעמים זה יותר מסובך. לאליס זה היה מאוד מסובך. לקח לה כמה שנים טובות, וברמות מסויימות הספר היה פריצת הדרך.

כשאשה נאנסת, היא מרגישה שאף אחד לא מסוגל להבין אותה, לא תמיד היא רוצה להיות הקורבן שרוצים שתהיה. אבל היא צריכה מישהו שיבין. הספר הזה בהחלט יכול לעזור.


אליס סיבולד היא בת 43, חיה בקליפורניה. "היה לך מזל" הנו ספרה הראשון. היא הוציאה גם את "העצמות המקסימות", שבימים אלה מוסרט, ואת "ירח חסר".


כאן אפשר לראות טריילר לספר.
וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

היה לך מזל/ אליס סיבולד
מאנגלית: נועם יורן
הוצאת מעריב, 2006
316 ע"מ

משמרת האבל בירושלים

יום ראשון, 2 באוגוסט, 2009

למשמרת האבל הגעתי ברגשות מעורבים. רציתי מאוד להיות שם. חששתי שלא יהיו הרבה אנשים.

לשמחתי הרבה, היו הרבה אנשים, וגם כשהלכתי המשיכו להגיע:


 ומעוד זוית:

היו שלטים:

וגם דגלים:

וכמובן שהיו אלו שלא הבינו למה בכלל אנחנו עומדים שם. הייתה אשה מבוגרת שעמדה וקיללה, ורק כשהלכו לבקש מהשוטר, שעמד רחוק ופטפט עם חבריו, הלכה, תוך כדי שהיא ממשיכה לקלל.
והיו גם אנשים, לאוו דווקא דתיים, שעמדו והצהירו ש"זה נורא מה שקרה", אבל "זה מה שקורה כשהם עושים פרובוקציות".

והיו שם גם לא מעט דתיים, ואפילו חרדים, שבאו והזדהו. ואמרו שהם נגד. הרבה אנשים עמדו שם היום. אני מקווה שכל אותם אנשים, ואני בכללותם, נזכור את זה גם בפעם הבאה שהשנאה תזקוף את ראשה.

איך אדם אחד מעז

יום ראשון, 2 באוגוסט, 2009

יש לי חברה, שבגיל 30 וקצת מצאה את אהבת חייה. שנים היא חיפשה. והיום היא נשואה באושר. יש להן שתי בנות מקסימות.
יש מישהו שאני מכירה, ילדון חמוד, ששנים רציתי שיתחתן עם אחד הילדות שאני מכירה. עד שהוא יצא מהארון.

כמה אנשים כאלה אתם מכירים?

הסטטיסטיקה אומרת שעשרה אחוז מאוכלוסיית העולם הם הומוסקסואלים/לסביות/טרנסג`נדרים. עשרה אחוז!!


מה אפשר להגיד על רצח כמו שהיה אתמול?

אני רוצה לקוות שזה יתברר כ"סתם" רצח.  סתם מישהו שעשו לו "אאוטינג", או שיש לו לב שבור. כי אם זה היה "סתם" רצח, בצורה זו או אחרת זה אומר שהכל נורמלי.

אבל אני לא באמת חושבת כך, ואני חושבת שמעטים האנשים שמאמינים בזה.

במשך היום נכנסתי ללא מעט פורומים של חדשות. ראיתי את השנאה. נחרדתי. אנשים מדברים על "יד האלוהים", מדברים על זה ש"אסור להרוג, אבל…".


אני לא לוחמת גדולה למען זכויות אדם. מעולם לא הייתי חסידת מצעדי הגאווה למיניהם כי זה מעולם לא עניין אותי. מה אכפת לי אם את/ה הומו או לא? את מי זה מעניין בכלל?

אני כן מאמינה ב"חיה ותן לחיות", אני כן רוצה להגיע למצב שבו כל אדם יוכל לחיות בשקט.

ובגלל זה גם אני הולכת למשמרת האבל היום. כי אם לא אלך לשם, העור שלי שסמור מהרגע ששמעתי, לעולם לא ירגע.

ניר כץ
ליז טרובשי

השם של העולם

שבת, 1 באוגוסט, 2009


למייקל ריד היה פעם הכל. הוא היה יועץ  פוליטי, הייתה לו אשה ובת. היו לו חיים טובים. ואז תאונת דרכים אחת הרסה הכל, והשאירה את מייקל בחיים- לא חיים.
הוא עוזב את עבודתו ועובר לאוניברסיטה קטנה ואפרורית, שם הוא מתכוון להמשיך לחיות חיים מאוד ריקים. דומה שמאז מותן של אשתו ובתו הצבעים עזבו את חייו- הוא חי בריק רגשי ואין ספק שהוא לא באמת רוצה לחיות.

אני אוהבת ספרים שמתעסקים בענייני מוות והתמודדות איתו. כרומנטיקנית, הלכתי שבי אחרי הכריכה האחורית שדיברה על "אישה צעירה ויוצאת דופן שחולפת בחייו". אהה!, אמרתי לעצמי, אין כמו אהבה חדשה להחיות את האדם.
אבל התאכזבתי. מייקל הוא גיבור פסיבי, שנותן לחיים לשאת אותו ממקום למקום. נראה שברגע שמשפחתו נהרגה הוא בעצם ויתר. הוא מתעלם מהמבטים המרחמים שהוא סופג, מהשידוכים שמציעים לו. הוא יוצר קשר עם בחורה צעירה בשם פלאואר אבל נסוג ברגע האחרון כי היא מזכירה לו את בתו. הוא לא עושה כלום, וזה קצת מעצבן אותי.

ומילה טובה על הכריכה, שעוצבה  בידי יובל סער (תמונה של דניאל ליינינגר). אני בדרך כלל לא מתייחסת לכריכות. אותי מעניינות המילים, לא העטיפה, אבל העטיפה הפעם כל כך תאמה את הספר. עלי דשא ירוקים וחדים מציצים דרך מעטה של שלג. האם זה החיים החדשים? האם זה הקוצניות שאחרי?

זהו ספר קצר יחסית (171 ע"מ  סה"כ), שמזכיר מאוד ספורים קצרים. כמו ספורים קצרים רבים, ואני ממש לא חסידת הז`אנר, יש לו כמה בעיות. העיקרית שביניהם היא שלטעמי העלילה לא הייתה נפגעת אם היו מקצצים אותה לחצי. אני גם לא מתלהבת מספרים שקורצים לקורא בשלל דימויים, מטאפורות ושאר מריעין (לדוגמא: אשתו ובתו נהרגות בהתנגשות עם משאית פרחים. שמה של הבחורה שנכנסת לחייו היא פלאואר…).

מצד שני, אני חושבת שאנשים שמתמודדים עם שכול יוכלו להזדהות לא מעט עם גיבור הספר.

מידע נוסף על "השם של העולם" ניתן למצוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

השם של העולם/דניס ג`ונסון
מאנגלית: חני גלעד
הוצאת בבל, 2009
171 ע"מ