ברבורה בהתהוות

אפשר להשליך מהספר הזה כל כך הרבה על מה שקורה היום בעיראק, שאלות של מוסר וכסף שקשורות גם לישראל של היום. האם הכיבוש באמת משחית? האם הון ושלטון תמיד קשורים זה לזה? האם תמיד יהיה מי שינצל מצב רגיש ויגרוף לכיסו רווחים? האם האמת היא ברורה בהכרח? האם יש רק אמת אחת? טוב ורע בלבד?
במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהמצב אינו דומה בישראל ובארה"ב. הנוכחות של ארה"ב בעיראק משופעת בחברות אזרחיות, קבלני משנה של הצבא, שעושות שם לא מעט דברים מפוקפקים. בישראל אין כמעט חברות אזרחיות שפועלות באיזורי לחימה. ובאופן כללי, הויכוח על המניעים הכלכליים בשהותה של ארה"ב בעיראק הוא ויכוח ער מאוד בארה"ב.

אני אוהבת את דיזמס הרדי, גיבור ספריו של ג`ון לסקואה. דיזמס הוא הפרקליט שהייתי רוצה לצידי. הוא איש ציני, אבל עדיין אידיאליסט. הוא יעשה הכל בשביל הלקוח, אבל לא יפספס את הדייט הרומנטי השבועי שקבע עם אשתו. יחד עם חברו הטוב אייב גליצקי, בלש יהודי שחור בעל החזות המאיימת והלב הרך, הם מהווים צמד מקסים שאני נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

החדשה הטובה היא שהספר החדש הוא ספר בסדרת דיזמס הרדי. החדשה הרעה היא שזה לא באמת נכון. הספר משווק ככזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים בסדרה מקומו של דיזמס הוא שולי למדי, ונראה שלמחבר היה חשוב יותר להעביר מסר.
אבל החדשה הטובה ביותר היא שזה ספר מעניין שבהחלט מאיר על כמה פינות אפלות.

קטע קריאה מהספר "הבגידה" ניתן לקרוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

הבגידה/ג`ון לסקואה
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
477 ע"מ

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ