ברבורה בהתהוות

אבל בין האמירות החברתיות והטענות, שיש לציין מופנות לכל שכבות האוכלוסיה, נוסח "עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (ע"מ 32), "אין לו זמן לזוטות כמו חברים ומילואים ומדינה, ועוד במלחמה.[….]הבן אדם מתנהג כמו חרא ומשאיר לאחרים לעשות את כל העבודה המלוכלכת כשהוא שותה מקיאטו בלב תל אביב" (ע"מ 89) ו"זה לא הצבא שלנו, לא המנהיגים שלנו,אבל זאת המדינה שלנו" (ע"מ 99), יש תרבות שלמה וחיים שלמים שנוגעים לכל אחד מאיתנו והמון חן שנובע ממשפטים נוסח "כל אשה צריכה לקבל שושנים" (ע"מ 170), וכינויים שכונתיים להומוסקסואלים נוסח "מרמה בדמקה" (ע"מ87).

בקיצור, אחד הספרים היותר מומלצים שקראתי בזמן האחרון. עם המון חום ומחשבות.

תמיד פלורה/ יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009
240 ע"מ

בשנות ה-70, עם התגברות הפשע בניו יורק, נוצרה סדרת סרטים בשם "משאלת מוות", בכיכובו של השחקן צ`ארלס ברונסון. בכל הסרטים כיכבה דמות של גיבור אנונימי למדי, האדם הפשוט מהרחוב, שהופך להיות קורבן לפשע אלים, ושהמשטרה ורשויות החוק לא עוזרות לו, הוא לוקח את העניינים לידיו. כידוע, המצב בניו יורק היום שונה לגמרי, ואילו ישראל הופכת להיות יותר ויותר מדינה בה פושה האלימות והטרור.

השאיפה הזו, לחזור לעולם בו הטוב הוא הטוב וטוב לו, היא אוניברסלית. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להעניש את הפושעים.

קחו לדוגמא את ניק (קווין בייקון), גיבור הסרט "גזר דין מוות". ניק הוא האדם הרגיל מהרחוב, איש משפחה פשוט, אבא ובעל מסור. כשבנו נרצח מול עיניו, חייו נהרסים. כשהוא מגיע להעיד במשפט הוא שומע מהתובע שמתכוונים להציע עסקת טיעון, לפיה הרוצח ישב בכלא מקסימום 3  שנים, בטענה שלא בטוח שהוא באמת יקבל מאסר עולם. ניק לא מוכן לעסקה, ולכן לא מסכים להעיד.
נשאלת השאלה מה הלאה. האם לקבל את חוסר הצדק, או לפעול בנדון? ומה בכלל יכול האדם הפשוט לעשות?
ניק מחליט לקחת את החוק לידיו, ונוקם. הבעיה היא, כפי שמנסחת אותה במדויק אחת השוטרות בסרט, "כל צד במלחמה חושב שהוא צודק, ובסוף כולם מתים". האלימות לא נרגעת, היא רק מתגברת. כולם נפגעים. איש אינו יוצא טוב בסוף.

האם בשביל להחזיר את החוק, צריך לעבור עליו? במה אנחנו שונים מהפושעים האלימים, אם אנחנו מגיבים באלימות?
בסוף הסרט אומר אחד העבריינים לניק "אתה נראה כמונו".
אני חושבת שיש הבדל בין האדם שפושע ועושה כרצונו, לבין האדם הנוקם לאחר שאיש אינו קם להגן עליו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שכזו.

גזר דין מוותDeath Sentence
יצא בשנת2007, 104 דקות

בהודו, כמו בהודו, הוא לא באמת צריך לברוח מהמשטרה, אלא להכיר את האנשים הנכונים. וכך ממשיך בלראם להיות איש חופשי, בעל עסק משגשג של הסעות לעובדים.

גם נוריתהה חשבה כמוני

הטיגריס הלבן/ארווינד אדיגה
מאנגלית: יואב כץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
298 ע"מ
זוכה פרס בוקר לספרות

אם לרגע אלוהים היה שוכח
כי אני רק בובת סמרטוטים,
והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.

הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
אלא לפי ערכם.

הייתי ישן מעט וחולם יותר.
אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
אנו מפסידים שישים שניות של אור.

הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
ברגע שמפסיקים להתאהב!

לילד הייתי נותן כנפיים,
אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
אלא עם השכחה.

כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…

למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי
לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
אבל באמת – הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך",
מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.

המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.

היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
זקוק להם

יום טוב שיהיה לכולם

טריקסי היא בת 14. כמו כל בת 14 גם היא רוצה שיאהבו אותה, והיא רוצה להיות מקובלת. היא רוצה שהבחור שהיא מאוהבת בו יהיה שלה לעולמים, וחולמת חלומות אידיאליים. אבל טריקסי חיה באמריקה שאחרי עידן קלינטון, עידן שבו מין אוראלי נחשב משהו לא רציני. אמריקה שבה ילדים הולכים למסיבות "קשת בענן" (כל בת צובעת את שפתיה בצבע אחר, והבן שאיבר מינו צבוע הכי הרבה הוא המנצח).

המסיבה נגמרת בטעם רע. טריקסי טוענת שהילד שהיא אוהבת שנפרד ממנה, ג`ייסון, הילד המוצלח של העיירה, אנס אותה. כמו במקרים רבים אחרים, איש מלבד משפחתה לא מאמין לה. בפרט כשמתברר שהיא ניסתה להחזיר אותו אליו, שהיא פלירטטה איתו, שהיא רצתה.

טריקסי תמיד הייתה ה"בת של אבא". אביה, דניאל, עובד כצייר קומיקס והיה האחראי לגידולה. אמה , לורה, הייתה המפרנסת העיקרית וככל שהקריירה שלה כמרצה באוניברסיטה פרחה, כך היא התרחקה יותר ויותר מבעלה. האונס של טריקסי חושף את השקרים עליהם התבססו היחסים במשפחה: כבר ברור שהזוגיות בין דניאל ללורה הולכת ונשחקת, שטריקסי לא הייתה הילדה התמימה שהם חשבו שהיא. שהחברה בה הם חיים היא לא מקבלת ורחומה כמו שחשבו, ושהטובים לא תמיד מנצחים.
הספר מתייחס לתהליך שעוברת כל המשפחה לאחר האונס: המודעות, הידיעה שמה שהיה לא יחזור שוב, הצורך להמציא את עצמך שוב ושוב מחדש.

אני אוהבת לקרוא את ספריה של ג`ודי פיקו. רוב הספרים שלה טרם תורגמו לעברית, והאמת היא שאני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית. איכשהו קשת הרגשות באנגלית מגוונת ורחבה יותר מאשר בעברית.
הספר מתאר בצורה די מדוייקת את התחושות של קורבן האונס ואת הטלטלה שעוברת הסביבה.
עם זאת יש לציין שלקוראי ג`ודי פיקו הסוף הוא די ידוע מראש. לספרים שלה יש בדרך כלל נוסחה מאוד קבועה, אבל זה לא מפחית מההנאה שבקריאה.

המעגל העשירי/ ג`ודי פיקו
מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים
הוצאת כנרת, 2009.
400 ע"מ.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.