 |
קני, עיתונאית שנונה, אך לא מוערכת מספיק (לדעתה), פותחת ביום בהיר את אחד מעיתוני הנשים הפופולאריים ומגלה שהאקס שלה כתב עליה. הוא קרא לזה "לאהוב אישה גדולה". היא שקלה להרוג אותו, אבל במקום זה העדיפה לאכול עוד "בן וג’רי’ס".
"טוב במיטה" הוא סיפור על אישה רגילה, שחיה את חייה, ומתמודדת, כמו כולנו, עם תסביכים קטנים וגדולים. זהו סיפור על אישה שמנה, אבל הרי זה לא ממש משנה, נכון? כי כמעט לכל הנשים היום, לכל מי שאני מכירה לפחות, יש את תסביך "איך אני נראית ולמה לעזאזל לא המציאו את הפטנט שיקטין אותי בחצי".
זה סיפור על כל אחת (ואחד?) מאתנו, שחיה בתחושה שהיא יכולה יותר. להיות יותר יפה, יותר רזה, יותר מוכשרת. שחיה בתחושה לא נוחה עם עצמה וזהו גם הסיפור שלי, ושל כל אחת מאיתנו, שמעולם לא היינו שלמות אם איך שאנו נראות. בעיקר, זהו סיפורה של קני, שהתעוררה בוקר אחד וגילתה שכל הדברים שהדחיקה ולא התעסקה איתם כל החיים, לפתע פתאום מדפקים על דלתה; זה התחיל עם ברוס, האקס המיתולוגי, שהעדיף להעלות את כל הזיכרונות על דפי העיתון, המשיך באביה הנעלם, שמעולם לא התייחס אליה כמו שהגיע לה, ובעיקר – זו הייתה היא מול בבואתה המשתקפת במראה.
את "טוב במיטה" קראתי כי בעצם, גם אני אישה גדולה. למה להשתמש במכבסת מילים – אני אישה שמנה. לא פשוט לחיות במאה ה-21 כשמנה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, בכיתי. בכיתי, כי ראיתי שם את דמותי. על כל התסכולים והשטויות שלא יאמנו שאנחנו מכניסות לעצמנו לראש.
גם צחקתי, כי בתוך כל העצב הזה, היו, ויש, לא מעט רגעים של הומור עצמי משובח למדי. צחקתי כי יש גבול כמה אפשר לבכות, אבל תמיד אפשר לצחוק. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, התחלתי להעביר אותו לכל החברות שלי, מבלי להתחשב בהיקף המותניים שלהן.
"טוב במיטה", מוגדר כ"ספר נשים". אין ספק שהוא אכן ספר נשים. לא כי הוא מתעסק ברומנים ובשאר הבלים, אלא כי ג’ניפר ויינר מצליחה להבין בדיוק מה מפעיל אותנו, וגורמת לנו להבין את זה.
טוב במיטה/ג’ניפר וינר
תרגום: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2002
344 עמ’
תגיות: אהבה, ג`ניפר ויינר, דימוי עצמי, השמנה, טוב במיטה, מודן, נורית לוינסון
רק משם הספר כבר נדלקתי
גם אני גדולה ושמנה
ואני מאוד נהנית ממה שאני
אמנם פחות כמה קילוגרם לעולם לא יזיק, אבל ביננו, זה לא העניין.
הגברים שלי אהבו ואוהבים אותי כזאת.
עכשו אני עם אחד שהוא חתיך סופהדרך ובכל זאת בחר להיות איתי, ותאמיני לי שכל חתיכה שרק ירצה תשמח להיות איתו…
אזהו שלא רק הגודל קובע…
עשית לי חשק לקרוא את הספר (-:
מכירה את הסיטואציה
הבחור שאיתי הוא גבעול ארוך ודק.
ואני? אני לומדת לאהוב את עצמי לאט לאט….
כאמור- ממליצה בחום על הספר
מתחבר לרשומה מאוד
אני לא שמן אך לא רזה
אני חושבת שזה לא עניין של משקל
אלא יותר של דימוי.
יום מקסים שיהיה לך!
מעניין, האם ספר נשים שכזה
יכול לעניין גם גברים? הכוונה לכאלה שאוהבים נשים?
לדעתי אין כאן שאלה של מגדר
זה יותר עניין של דימוי גוף ודימוי עצמי, ולכן אני לא רואה בעיה.
תודה!!
גם דיאנה כתבה עליו אני לא זוכרת אם היא אהבה או לא, אבל רשמתי לי 🙂
בשמחה רבה 🙂
ספר מדליק
אהבתי את סקירתך את הבלוג ונרשמתי כמנויה.
תודה לך.
ברוכה הבאה 🙂
ושמחתי שעניינתי. זה ספר מקסים שצוחקים ובוכים בו חופשי.
למען האמת…
בהתחלה גם אני התלהבתי מהספר, אבל בקריאה חוזרת גיליתי בו כמה פגמים – כמו למשל שהדמות בספר לא ממש "שמנה", אלא יותר מלאה ובעצם כמו האישה הממוצעת לובשת מידה 14 אמריקנית (42 – 44 במידות שלנו), כך שנקודת המבט הכביכול טראגית שלה הרבה פחות משכנעת מאשר אם היא היתה באמת שמנה…
ושמת לב שלמרות המסר ה"פרו שמנים" הגיבורה בעצם הצליחה למצוא בעל רק אחרי שהיא רזתה? 😉
לא אמרתי שזה ספר מופת
ובהחלט יש איתו בעיות (שעולות ביתר שאת בספר ההמשך, "ישנן בנות"), אבל בתור מלאה+ הצלחתי למצוא שם לא מעט נקודות דמיון שהצליחו לגעת בי, וזה מה שהיה חשוב לי.
וברוכה הבאה!