ברבורה בהתהוות

יש אנשים המאמינים שאין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם.
יש אנשים המאמינים, שיש ילדים שנולדים רעים, כי יש דבר כזה רוע (ע"ע קווין).

ברמת העקרון, אני נוטה לקבל את האמירה שאין דבר כזה ילדים רעים. אני מאמינה שילדים נולדים חפים מכל רוע, והם מאמצים תכונות שונות ומשונות מהחברה בה הם משתמשים.
ממקום זה הגעתי לספר "בראשית היה חינוך".

בבסיס הספר עומדת הטענה לפיה "הטלת מומים גופניים, ניצול הילד ורדיפתו בתקופות קודמות התחלפו ככל הנראה בעת החדשה בהדרגה באכזריות נפשית, שמלבד זאת עברה מיסטיפיקציה בזכות המילה השוחרת טוב: חינוך" (עמ' 22). או במילים פשוטות יותר: זה לא הם אשמים, אלא החינוך שהם קיבלו.

אליס מילר משתמשת במונח "פדגוגיה שחורה", חינוך המבוסס על השלטת פחד ויראה. היא מתבססת במחקרה על ספרים שיצאו בנושאי חינוך, בעיקר במאה ה17 וה18, המטיפים לחינוך אלים, הטוענים כי "אי ציות [להורים-הערה שלי] כמוהו כהכרזת מלחמה על מעמדכם. בנכם חפץ לגזול מכם את השלטון, ואתם מוסמכים לגרש אלימות באלימות כדי לחזק את תדמיתכם, שבלעדיה שום חינוך לא יפעל עליו" (עמ' 34).

לטענתה, הורים עלולים לפגוע בצורה קשה בילדיהם, גם אם לא קוראים לזה התעללות. היא מדברת על חינוך קפדני ומדוקדק, שאינו מתיר לילד לחוש דבר, לא כל שכן תחושות שליליות דוגמת כעס, פחד או שנאה, כלפי הוריו.
בסופו של דבר רגשות שליליים אלו, ובאופן כללי חינוך שכזה, הוא הוא הגורם למצבי קיצון אלימים שונים בחברה. כדוגמה היא מנתחת שלושה מקרים: ספורה של כריסטיאנה פ., היטלר ודמות אלמונית לקהל הישראלי, ירגן ברטש, רוצח ילדים סדרתי.

מילר עוסקת בספרה בחינוך שניתן בגרמניה, ומתברר שכל השמועות על החינוך היקה הקפדן והקריר היו נכונות. היא יוצאת חוצץ כנגד העובדה שמבוגרים אינם מוכנים לשמוע את סבלם של הילדים, אבל גם כאן היא 'פוטרת' זאת באמירה שזו הדרך בה הם התחנכו, והם אינם מכירים דרך אחרת.

מעניינת העובדה, שכמו במחקרים פסיכולוגים רבים אחרים, גם כאן מוכיחה מילר כי יש הבדל מגדרי באגרסיביות הנוצרת בעקבות התעללות בילדות: נשים (ע"ע כריסטיאנה פ.) נוטות להפנים האלימות ולפגוע יותר בעצמן (זנות, סמים וכו'). גברים נוטים להחצין את האלימות יותר (ולהפוך לתוקפנים, רוצחים וכו').

ככלל, הספר מעניין. מצאתי עצמי לא פעם ולא פעמיים מהנהנת בראשי בהסכמה, אבל בה בעת נעתי בחוסר נוחות בכסא.
אני מניחה שמדובר כאן ב'מלכוד 22', אין אפשרות לצור פרופיל פסיכולוגי לאדם בלי לחוש מעט אמפתיה, אבל קשה לי עם העמדה לפיה החינוך אשם, ותו לא.

יש לא מעט אנשים שחוו ילדות קשה, התעללות והזנחה. לא כולם הפכו להיות אלימים. לא כולם הפכו להיות רוצחים סדרתיים ו/או נרקומנים ו/או זונות. בשלב כלשהו, לכל אדם יש בחירה. וכאן מוטלת האחריות גם (ולא רק) עליו.

אליס מילר, פסיכואנליטיקאית, ספורת וציירת, נולדה בשנת 1923 בפולין והיגרה לשוויץ. ספרה המפורסם ביותר הוא "הדרמה של הילד המחונן".

לסיכום, יש ספרים מוצלחים יותר לטעמי. לחובבי מילר.

(כי הוא עצבן אותי, כי אני לא מקבלת תירוצים)

בראשית היה חינוך/אליס מילר
מגרמנית: אדם טננבאום
הוצאת דביר, 2010
335 ע"מ

תגיות: אדם טננבאום, אליס מילר, בראשית היה חינוך, התעללות בילדים, חינוך, משפחה

הפוסט הזה נכתב על ידי עשבר ביום רביעי, 10 בפברואר, 2010 בשעה 11:07 תחת הקטגוריות ספרי עיון, פסיכולוגיה, קראתי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.