.jpg "ותכתבו: אהובתנו")
אני אוהבת את ההרגשה הזו, ספק התרגשות ספק סקרנות כשאני מקבלת ספרים בדואר. אף פעם אי אפשר לדעת האם אמצא שם משהו שירגש אותי, שיפחיד אותי, שילווה אותי ימים ולילות, או שישעמם אותי עד מוות.
הפעם, אני חייבת להודות, כשקיבלתי את הספר עיקמתי את האף.
אני לא אוהבת ספרות מגזרית. אני לא אוהבת את אמונה אלון. אין לי שום דבר נגדה, אבל לקרוא ספר שברור שיהיה מלא בדת ופוליטיקה, זה לא ממש מתאים לי כרגע.
אבל היה לי משעמם, אז פתחתי אותו. ולא התחרטתי לרגע.
ענבר היא ילדה בת כמעט שתים עשרה. ככה לפחות אנשים חושבים. היא עצמה חושבת שהיא בת אלף שנה לפחות. מין נשמה זקנה בגוף צעיר.
הזמן: תקופת האינתיפאדה. יש פיגועים כל הזמן, גם בסביבה הקרובה של ההתנחלות/התיישבות בה היא גרה.
דודי, אביה, נקלע למשבר אחרי שחברו הטוב בעשרות השנים האחרונות נרצח בפיגוע, ומחליט לעזוב את הבית. זה לא דבר פשוט, לעזוב את הבית. לא בסביבה הקרובה, לא כשמיכל, אשתך, היא מנהלת אולפנה, ולא כשיש ילדים באמצע. "ילד שכאשר הוא שומע את הדברים האלה, התוך שלו מתפרק להמוני פתיתים קטנטנים וספוגיים כמו מילוי של כרית פוף" (עמ' 26).
ובתוך כל הכאוס הרגשי הזה ענבר מתחילה לשמוע קולות. לא קולות. קול ספציפי, קול שמחכה להשמיע את קולו כבר שבעים ושלוש שנים.
יש לי חיבה עמוקה לספרים העוסקים בנשים, והספר הזה מלא בהן. בין אם מדובר במיכל, האשה הנחרצת ומלאת החיות שמנהלת ביד רמה את משפחתה עד שבעלה עוזב אותה, או בדבורה, אמהּ של מיכל, שמחליטה לעשות מעשה ועוזבת את בעלה כדי "לעשות לנפשה", או באמהּ של דבורה, סבתא חיה המפורסמת לטובה במשפחה.
וענבר, ענבר מתעניינת בקול הנשכח, הלא הוא קולה של שיינא-חוה, האשה שנעזבה על לא עוול בכפה בשנות העשרים.
אני צריכה שוב להכות על חטא ולומר שזה לא ספר "מגזרי" לחלוטין. אני כחילונית לחלוטין יכולתי להזדהות עם נפשה המבולבלת של ענבר, כמו גם עם ספורה של שיינא חוה. זה ספור על אהבה, כבוד, והרבה דעות קדומות.
מצד שני, אני חייבת לציין שהנסיון להציג בספר מעין יחסים אוטופיים שיכולים להיות בין יהודים לערבים, במערכת יחסים ידידותית למדי שנרקמת בין ענבר, הילדה הדתיה, לבין חאלד, בונה המצבות הערבי, היא קצת, איך לומר, לא הגיונית בעליל.
אבל למה להתעסק בזוטות?
אמונה אלון, אני מתנצלת. לעולם לא אעקם את אפי שוב.
ספר מקסים, שצובט בלב במקומות הנכונים.
לסיכום,
(כי אהבתי את הספור, כי אהבתי את ההצצה לחיים שאני לא מכירה, וכי בזמן הקרוב שיינא-חוה תשאר קרובה ללבי).
לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן.
ותכתבו: אהובתנו/ אמונה אלון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
343 ע"מ
תגיות: אהבה, אמונה אלון, דת, התנחלות, ותכתבו: אהובתנו, ידיעות אחרונות, מוות, משפחה, פיגוע
מה לגיד?
אין ספק שלעולם לא הייתי אפילו מציצה לספר שלה
עכשו… אולי.
אני ממש כמוך.
ועובדה, היה שווה. 🙂
יקירתי, ספר תמיד עושה לי את זה!! אנחנו עם הספר.ובילדותי היו רק ספרים. לכן כל ספר שיש לי נשמר. כולל אנציקלופדיות של הילדים. ספרים מאד ישנים.
אהבתי את תוכן הספר ובהזדמנות אקנה אותו. תודנ על ההמלחצה יום נעים וטוב. עדי
אבל האם כל הספרים עושים לך את זה?
האם אין ספר שבאיזשהו שלב את אומרת לעצמך, "הוא לא שווה"?
אני אוגרת ספרים כפייתית, בעיקר מילדותי הרחוקה מאוד מאוד, אבל היום לפעמים אני נתקלת בספרים שאני לא באמת מבינה למה יצאו בכלל…
(וזה לא אומר שאני זורקת ספר, חלילה וחס).
וגם- באיחור מה, ברוכה הבאה!
שמתי לב ששם הסופרת הרבה יותר גדול משם הספר על הכריכה. אני מניח שזה קורה כשיותר חשוב מי כתב ממה שנכתב, וזה תמיד מפחיד – הרבה יותר קשה לדעת אם אפשר לצפות למשהו, בגלל שהספר נמכר בגלל הסופר ולא בגלל התוכן.
הלכתי לבדוק בספרים על המדפים שלי האם זה קורה הרבה, מאחר והיתה לי הרגשה שזה נדיר, אבל זה מקובל מאוד, מסתבר, גם באנגלית, במקרים שהסופר מפורסם. דוגמה בעברית אפשר לראות, למשל, בספרים של רם אורן – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:RamOren-Books.jpg – שם הסופר הפך גדול יותר בערך ב-2001 (באופן כללי).
אני מוצא את אותה התבנית בקלאסיקות – כלומר, סופרים קלאסיים (בתחומים שלי, כמובן) כמו אסימוב או אדינגס – שבכריכות שלהם שם הסופר חשוב הרבה יותר.
זה נכון מה שאתה אומר.
יש לסופרים מסויימים 'קהל שבוי'. לא משנה מה הם יוציאו, הקהל יקנה.
וברוך שובך!!!!
אם לסכם את מה שהפריע לי בכריכה – יש משהו לא טוב, או מוזר, או משהו, בעיצוב המסוים הזה שמקפיץ את שם המחברת על חשבון כל דבר אחר. לא אהבתי.
נשמע מעניין ביותר
בלבלת אותי…
בטלפון היה נשמע שממש התלהבת ממנו
ועכשיו אני רואה שרק שלושה ברבורים
אז אני לא בטוחה שאני הבנתי כמה אהבת וכמה אני אוהב
אבל אני חייבת כבר לפתוח אותו ולהתחיל לקרוא..
פשוט אמונה אלון… זה גרם לי לעקם את האף במיוחד, ויחד עם המשבר קריאה הפוקד אותי הספר מצא את מקומו על השידה…
אולי החמרתי מדי כשנתתי לו רק שלושה ברבורים. אז העלתי בחצי ברבור.
למה רק 3?
כי עדיין מדובר בספר מגדרי, והיו יותר מדי פעמים שיכולתי להרגיש משב של מעין מסיונריות/ימניות.
זה לא מפחית מההנאה, אבל זה לא ספר מופת.